ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים” – זוהי נקודת החולשה שלנו, אשר משמשת התחמושת היעילה ביותר לאויבינו
אני מהרהר על המאורעות הנוראיים שהביאו לחורבן בית המקדש, ירושלים עיר הקודש שהועלתה באש ונשרפה עד היסוד. בניה, שעונו ונרצחו, והנותרים שנמכרו לעבדים ונשלחו מושפלים ומוכים לגלות ארוכה של אלפיים שנה – והכל בגלל שנאת חינם.
אני נזכר באירועים שחוויתי אישית – את הפילוג הנורא והמחלוקת בינינו לבין עצמנו – מלחמות היהודים – גול עצמי. כבר היינו בסרט הזה וראינו לאן זה הוביל. אני נחרד מהמחשבה על שחזור חלילה של ההיסטוריה.
לא אשכח את הפעם הראשונה שנקראתי ‘פשיסט’ כשהופעתי בפני תלמידי בית ספר יהודי בסן פרנסיסקו וסיפרתי על מצוקת תושבי שדרות בצל הקסאמים.
הפעם הראשונה בה חוויתי הפגנה שבאו להפגין נגדי, הייתה בקמפוס קנדי, כאשר מארגני ומובילי ההפגנה היו יהודים שבאו להפגין רק בגלל היותי ישראלי.
תינת עדות בפני השופט היהודי גולדסטון, כשברקע בוערות עדיין אוזניי משמיעת עדותו של פעיל השמאל הקיצוני האלים יונתן פולק, שהוציא דיבה רעה על חיילי צה”ל במאורעות בילעין…
וכשהייתי בגבעת הקפיטול בוושינגטון בהרצאה מול חברי קונגרס ועוזריהם, מיד אחרי הלוחמה בעזה. באותו היום אני קורא בתקשורת שהבמאים הישראלים של ‘וואלס עם באשיר’ מתכננים את סרט האנימציה הבא על ‘המצור על עזה’. אלו היו הימים לפני פורים, ואני נזכר במגילת אסתר במשפט שהמן הרשע אומר למלך אחשוורוש לפני העלאת רעיון ה”פתרון הסופי” שלו: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך”…
כאילו לא מספיקים מיליוני הדולרים המושקעים ביחסי הציבור המשומנים והמתעתעים של עזה, ישראלים באים להעצים ולנפח עוד את הנרטיב המסולף של עזה, שגורם לבומרנג של שנאה תהומית ודה-לגיטימציה נגד ישראל. האם מישהו מאנשי הקולנוע חשב שאולי יעזור קצת להציג את הצד הישראלי בעניין, ולעשות סרט אנימציה על השגרה היומית הלא נורמטיבית של אזרחים החיים בצל איום מתמיד מירי טילים מעזה?
ארגון ‘בצלם’, שהרכבו בלילה של יהודים וישראלים, מעניק מצלמות לתושבי עזה שיצלמו את שגרת יומם – כשבמקביל לא נתנו שום מצלמות לילדי שדרות להביע מה הם עברו בשגרה היומית שלהם, כשיש להם 15 שניות לרוץ למרחב מוגן, בתקופה שנחתו 30 קסאמים ביום על עירם – כמובן, זה לא “סקסי” מספיק, כי יש פחות דם ונזק.
להיות חשוף לנזק הבלתי הפיך שגורם ארגון ‘שוברים שתיקה’ על הדור היהודי הצעיר, במקומות שונים בחו”ל. במקום ללמד זכות על עם ישראל ומדינת ישראל וחייליה המגינים עליה, ישנם כאלו שחושבים שהם עושים טובה למדינה בכך שכל ההתמקדות שלהם היא בביקורת על מדינת ישראל, ובכך מוסיפים ‘שמן למדורה’ לאווירת העליהום הקיימת ממילא ומצטרפים לטרנד ה”אין” כל-כך של להיות אנטי-ישראל.
נחשפתי לראשונה לפעילות של ‘שוברים שתיקה’ בקמפוס בבוסטון, היכן שהסטודנטים היהודים אמרו לי ששדרות נחשבת יותר מדי “פוליטית”, אבל באותו זמן מקבלים בברכה את תערוכת ‘הכיבוש בחברון’ של “שוברים שתיקה”…
לאחר 4 שנים של התעסקות אינטנסיבית בהסברה ובהצגת עמדת ישראל תוך ביטחון עצמי ושליטה בעובדות מול יחסי הציבור של עזה, אני יכול להעיד שבכל דיאלוג, ויכוח ודיון, ברגע שהיריב מתחיל לצטט את ‘בצלם’ – הפסדתי במערכה… ככל שאנסה לענות ולהסביר, אני רק מראה ליושבים בקהל הלא יהודי, עד כמה אנחנו בעצמנו מפולגים ונקודת החולשה הזאת נחשפת בכל מערומיה והופכת לתחמושת הכי יעילה בידי שונאי ישראל.
הכוח המאחד של כל הגופים היהודיים והישראלים היוצאים להכפיש את ישראל, הינו “הקרן החדשה לישראל
“.
כאחד שחי הסברה מדי יום ביומו, ומתאמץ למציאת דרכים יצירתיות בהוצאת האמת ואינפורמציה מהימנה מישראל, במטרה לאזן את הנרטיב העזתי – אני מתקשה עד היום לענות על השאלה: “איך ניתן להילחם נגד הטבע שלנו?”.
בזמן שאנחנו מתחרים/מתמודדים מול כל-כך הרבה אלמנטים ישראלים ויהודיים כאחד, למה בכלל להילחם בהסברה? מה החשיבות בלעמוד מול סטודנטים בקמפוס אירופאי או אמריקני ולספק כלים ועובדות הסברתיים, כשאני יודע ששני ישראלים באים אחריי ואומרים בדיוק הפוך ממה שאני הסברתי?
מהרסייך ומחריבייך (ובונייך?) ממך יצאו
כשעלה אספסיינוס על ירושלים, הוא עמד חסר-אונים מול חומותיה הבצורות והחליט להקיפה במצור. חכמי התורה שבירושלים רצו לכרות ברית שלום עם הרומאים ולהינצל, אולם קבוצת ה”בריונים” סירבה להיכנע ורצתה לצאת ולהילחם עם הרומאים.
הבריונים העמידו משמר כבד ליד חומות העיר, כדי לא לאפשר לאיש מבני העיר לצאת לעשות שלום עם הרומאים. בנוסף, הם אף שרפו את כל אוצרות החיטים והשעורים כדי להמריץ את תושבי ירושלים לצאת ולהילחם. היה זה מעשה מר ונמהר, שכן מאותו יום התחיל רעב נורא ואיום בירושלים. הרעב הלך וגבר עד שהגיע למצב קשה מנשוא והתקיים בהם הפסוק: “דבק לשון יונק אל חיכו בצמא, עוללים שאלו לחם, פורש אין להם” [איכה ד’, ד’].
ההתמקדות היום בציבור הישראלי חייבת להיות בתודעה הציבורית היהודית, ללמוד איך לקבל את האחר, איך לדבר עם האחר…
ביום הזה גם מציינים 5 שנים להינתקות/גירוש מגוש קטיף. אפשר למצוא אלף סיבות מה עוד ניתן היה לעשות כדי למנוע – אבל בשורה התחתונה לרוב הציבור הישראלי לא היה אכפת בכלל מגוש קטיף. אנחנו הפסדנו (הציבור הדתי-ציוני) בכך שלא הצלחנו, למרות המאמצים, להיות חלק בלתי נפרד מעמך ישראל.
יש ללמוד את הלקח מגוש קטיף ולרכז את כל הכוחות הנפלאים המרוכזים בציבור הדתי האכפתי והנלחם בחירוף נפש על אידיאלים של עם ישראל וארץ ישראל, ולהתמקד עכשיו, יחד עם רבים שכבר עושים זאת, בהתנחלות בלבבות של אחינו בית ישראל.
אחדות ישראל היום, יכולה להתרחש אם נתאחד מתוך הזיקה הציונית ההיסטורית הבסיסית של הכרת זכויותינו הבסיסיות בארץ ישראל. כישראלי אפשר להיות ימין/שמאל, דתי/חילוני – אבל כל עוד אנחנו מכירים בזכויותינו לחיות כאן, ניתן לגשר בין הפערים.
לאחר 4 שנים בשדרות, אני מתרגש בפני הצעד הבא: בעוד שבוע אני אורז את מטלטליי ועובר לגור בקיבוץ ארז, כשאני מצטרף לגרעין החדש ‘יעל’, מיוצאי תנועת ‘איילים’ ובחסות הסוכנות היהודית. אני הולך להיות חובש הכיפה היחיד בגרעין… לחיות עם ישראלים שהם מלח הארץ, מרקעים שונים, מדעות שונות ומאזורים שונים בארץ – מתאחדים ביחד ביישוב הנגב – חזון בן-גוריון, ומתלכדים כולם תחת בסיס ציוני והיסטורי.
להיות חלק מפרויקט שכזה, דווקא בימים אלו, זאת התשובה לשאלה איך ניתן להילחם מול הטבע שלנו – ניתן לעשות זאת במעשים ובהצבעה ברגליים.
