עם בדין (26), תושב שדרות, גדל באפרת. תלמיד מכללת ‘ספיר’ בתחום משאבי אנוש. בתקופה האחרונה מתמסר לחלוטין לפעילות הסברתית בינ-לאומית במסגרת מרכז התקשורת החברתי בשדרות אותו הקי=D 7. צלם עיתונות רשמי המציג תערוכות צילום רבות בנושאים חברתיים.
משפט מפתח:
“הסיפור האישי הוא כלי הנשק המרכזי בידיו של המסבירן”
איך הסיפור האישי הוביל אותך לעיסוק בהסברת ישראל?
למען האמת, הייתי בטוח שזה הדבר האחרון שאעשה בחיי המקצועיים. לפני כשלוש שנים עברתי לגור בשדרות וחווית הקסאמים היא שחילצה ממני את הכישורים ההסברתיים. באחד מלילות שבת ישבתי בבית הכנ ת, כשבאמצע “קבלת שבת” נשמעה אזעקת ‘צבע אדום’. מחצית המתפללים נמלטו כדי לתפוס מחסה ולבדוק את שלום ביתם ומשפחתם. אבות תפסו את בניהם והגנו עליהם בגופם. חמש עשרה שניות מאוחר יותר נשמע קול פיצוץ עז שפגע ליד בית הכנסת. זו היתה הפעם הראשונה שהבעתי את עצמי בתחום ההסברה, כאשר מאוחר יותר התיישבתי לכתוב מאמר אישי שהתפרסם ב”ג’רוזלם פוסט”. המציאות של שדרות היא שדחפה אותי להסברה.
הראיון הזה 9 Eתקיים ערב טיסתך לארה”ב, לצרכי הסברה. איך אתה מציג אותנו שם?
אני נודד לא מעט בחו”ל, בעיקר בקמפוסים, שם אני מעביר פרזנטציות לסטודנטים בהקשר של הסברת ישראל. בעיני הסיפור האישי הוא כלי הנשק העיקרי בידי המסבירן. חוויה שתועבר לשומע, חוויה שתצליח לגעת בליבו, תעצב את עמדתו וממילא את דעת הקהל. כצלם עיתונות ברשותי ארבע תערוכות צילום שונות אותן אני מתאים לפי קהל היעד. אני מעלה כעת תערוכת צילום המציגה סממנים יהודים בצל הטירור: נרות שבת, גביעי קידוש, חנוכיות ותשמישי קדושה ששרדו תחת הריסות מבנים פגועים.
אני מספר לקהל איך רכב נכנס לשדרות; בכניסה לעיר פותחים חלונות ומשחררים את חגורת הבטיחות, משתיקים את הרדיו ומגלים עירנות לאזעקה. לאחרונה סיפרה לי אשה על דילמה מוסרית של ממש: כשנשמעה התראת ‘צבע אדום’ היתה צריכה לבחור איזה ילד להוציא מהרכב כדי לברוח ל’מיגונית’. ודו2מאות נוספות: מקלחת זריזה, כלבים הנובחים כמה שניות לפני האזעקה או משפחות המנועות להגיע למיפלס קומה שניה בביתם מחוסר מיגון זמין.
מדוע הקמת את “מרכז התקשורת החברתי” דוקא בשדרות?
כשהגעתי לשדרות נוכחתי כי אין שום גוף, רשמי או פרטי, המציג לעולם את הסיפור האישי של שדרות. חשוב להבין כי מבחינה עולמית, שדרות היא תופעה; היא המקום היחיד בעולם בו יורים רקטות על אזרחים. בזמנו, לא היה מי יעביר את האינפורמציה הזו, לכן הקמתי את המרכז שינסה לעצב את דעת הקהל הישראלית והעולמית.
מדובר במרכז פרטי העובד כיום מול כל הגופים הרשמיים בארץ, כמו משרד החוץ והסוכנות היהודית. המרכז נותן שירות לסטודנטים ובעיקר לדיפלומטים. אתר האינטרנט שלנו מרכז מידע בנושא ומבקרים בו כעשרת אלפים איש ביום, מכל העולם. הכנו “תיק מידע” אודות שדרות שהגיע לכל משרד דיפלומטי ישראלי בעולם. לדעתי, פעי ותו של גוף פרטי עולה עשרת מונים על יעילותו של גוף רשמי, המתקבל ככזה בתקשורת העולמית. מציאות חיים עולה על עשרות נתונים ‘יבשים’.
איך אתה רואה אותנו, הישראלים, מלב שדרות?
עד לאחרונה דיווחי הרדיו על קסאמים שנפלו בשדרות, ו”איש לא נפגע ולא נגרם נזק”, שודרו בשולי החדשות, לפני תחזית מזג האוויר. המימד הפסיכולוגי והאנושי כלל לא הוזכר. אנשים במרכז לא יודעים מה קורה מחוץ לבועה השקטה שלה ם. בשדרות חיים בפחד גם אם לא נגרם נזק.
בשנה שעברה ערכנו סבב קמפוסים בארץ וגיליתי בורות עמוקה; אנשים אינם יודעים כי שדרות היא בסה”כ 45 דקות נסיעה מתל אביב. האתגר היה לעורר את האנשים להתייחס למציאות.
אפשר להתמודד מול תמונות הזוועה של הפלשתינאים?
אני בטוח! הפגנות נגד ישראל בכל העולם הן פרי עמלם של המסבירנים הפלשתינאים, המשקיעים מיליוני דולרים כדי להוציא לתקשורת העולמית אA A הסיפור האישי שלהם. כבר לפני עשרים שנה הם זיהו את הפוטנציאל של הסברה אישית והחלו להשקיע בה, וכך הצליחו להוביל את דעת הקהל העולמית.
לדוגמא; בתחילת מרץ 2008 נורו לישראל 365 רקטות. בתגובה, צה”ל הגיב בפעולה צבאית בבית-חנון וחיסל מחבלים. ההסברה הפלשתינאית יצאה בקמפיין תקשורתי מלווה בעשרות תמונות ‘צבעוניות’ של נפגעים. הכותרות הראשיות ביום שלמחרתה הן שעצרו את צה”ל מהמשך הפעילות. הזמנתי אז20 את יו”ר ‘ניו יורק טיימס’ למרכז בשדרות, וכתוצאה הוא כתב בעמוד הראשון על חייה של אחת המשפחות. הסיפור האנושי הוכח שוב כאמצעי חשוב מול ההסברה הפלשתינאית.
