אור אדם, 45, שדרות
א’
נעם בן שנתיים
גר בירושלים.
עידן בן שש עכשיו
גר לו במושב.
בקיבוץ ירוק, נפלא
רינת בת שמונה, כבר גדולה.
ומורן?
למורן שפשוף בברך
אתמול נפלה מהענף
בת חמש, אולי בערך,
ומבט לה מכושף.
למורן שריטה במצח
מהחתול שלה – הב הב,
רגליים יחפות בדרך,
כמה חם להן עכשיו.
מורן שופעת תלתלים,
מטפסת על גדרות,
ושוברת ת’כלים
והיא גרה ב… שדרות.
ב’
נעם רק למד ללכת.
“מי רוצה לרוץ אלי?”
לעידן יש שן חותכת
או-טו-טו תיפול ודי.
רינת אוהבת קרוסלה
שסחרחר כל העולם
ומורן, מה זה עושה לה?
היא ילדה כמו כולם.
היא אוהבת סל לקלוע
וקופצת כל היום,
אבל ערנית לשמוע
אזעקת “צבע אדום”.
כי שדרות היא מיוחדת
יש טילים כאן לפעמים.
ומורן גם קצת פוחדת
בכאלה מן ימים.
ג’
אם מורן פתאום שומעת
“צבע אדום” נקרא בחוץ,
כמו כולם היא כבר יודעת:
לממ”ד צריך לרוץ.
עוד כמה שניות ורעד
ונשמע לו הפיצוץ!
גם לרינת, עידן ונעם
יש קצת פחד במגירה:
מהחושך, מהרעם,
מזאב מפחיד נורא.
למורן יש את כל אלה
אלף פחד במחסן,
אבל יש גם שפע הלם
מהבום של הקסאם.
ד’
פעם היא יצאה עם אמא
לבקר במועדון
ופתאום נשמע קדימה
קול קורא: “צבע אדום”.
אז מורן שכבה לה ארצה
והלב דפק איתן
מהומה התפוצצה-צה
לא רחוק ממקומן.
את הרטט והרעם
שהרעיד הכל מולה
לא תשכח מורן אף פעם
גם כשתהיה גדולה.
ה’
למורן השן נפלה לה
בדיוק כמו לעידן
היא אוהבת מעלה מעלה
כמו רינת בנדנדה.
לא רוצה לרוץ בפחד
לממ”ד עם אזעקה
כמו כל ילד, יש בה דחף
ולכיף רק מחכה.
ו’
יום אחד מהרקיע
מורן שמעה קולות קצרים
אבל אבא חיש הרגיע:
“זה אנחנו שיורים”.
שאלה מורן את אבא
“למה זה יורה צבאנו?”
“ככה זה”, ענה לה אבא,
“זה כי הם ירו עלינו”.
אז מורן חשבה לרגע
ולאבא היא אמרה:
“אבל אם נירה אליהם,
הם יירו בחזרה…”
מוסיפה מורן את אבא
ושואלת בלי מילים
מה יהיה כאן עוד להבא?
עד מתי יהיו טילים?
זאת מורן, תמיד שואלת
שאלות פשוטות, קטנות.
אבל אבא על כל אלה
לא יודע לענות.
