היום, סוף סוף התחלנו מבחינתי את התהליך. התהליך לו חיכיתי זה זמן רב. אחרי מבצע עופרת יצוקה, התארגנות של בתי הספר, והחזרה לשגרת הלימודים השוטפת, מבחנים ובגרויות. הגיע הזמן.

הגענו לביה”ס הראשון מבין השניים, לאולפנית, כפי שתוכנן מראש. כשהגענו שם נודע לנו על פיטרתו של אחד ההורים של תלמידה מכתה ט. מציאות לא נעימה לכשעצמה וגם במסגרת התאטרון – העדרויות של מספר בנות מאותה כתה. החלטנו אף על פי כן לקיים את המפגש. במפגש נכחו 24 תלמידות מכתות ז- ט. הסברנו את מטרות התיאטרון ואת החשיבות הרבה בשיתוף וחשיפה. התלמידות הביעו עניין, ודבי שאלה כל אחד מה הביא אותה לכאן? מדוע היא רוצה להשתתף התיאטרון. התלמידות השיבו שהן רואות חשיבות רבה בעצם העובדה לחשוף את המציאות בהן הן חיות.

לאחר הדיון קיימנו ישיבה משותפת בין דבי, הפסיכולוגית, נחמה העו”סית, מיטל המרכזת את התחום הפקת ובימוי הסרט, דנה – הש”ש שגויסה לטובת הפרויקט ואיתי, התלבטנו רבות בשאלה מהי הדרך הנכונה להעלות חומרים וחשיפה. האם ריכוז של כל הקבוצה יחד או חלוקה של הקבוצה ל2. יחד עם השיקולים הפסיכולוגיים נכנסו גם שיקולי ההפקה המדגישה את החשיבות ביצירת דינאמיקה בין כלל התלמידות ואי חלוקה בין הקבוצות. זאת בשביל ליצור קבוצה מגובשת ואחידה לדיברי מיטל. דבי לעומתה השיבה שקשה לפרוק מטענים רגשיים במספר רב כ”כ של תלמידות ולכן הוחלט שעד שלא ייעשה תחקיר בבתי התלמידות נשאיר את המצב כמו שהוא – חלוקה של הקבוצה לשתי קבוצות אחת האחרי השנייה.

לאחר מכן, המשכנו לתיכון המקיף הדתי, שם חיכו לנו התלמידות. הן היו נרגשות ובהחלט ניתן היה לחוש את הרצון העז ליצור ולהיות חלק מהקבוצה הטיפולית. בקבוצה זו נעשה תחקיר ביתי לשתי תלמידות והמפגש היה חם וחברי. הרגשתי מאוד טוב לראות אותן מחייכות ובאות לקראתי בחיוך ובמצב רוח. נראה שהרצון לקשר חברי ול’אחות בוגרת’ מקבל ביטוי חזק מאוד בקבוצה זו בייחוד אחרי ביקורי הבית שנעשו. במהלך המפגש בקבוצה שמנתה 13 תלמידות התפתח דיון סוער על יחס המדינה אל תושבי שדרות, על המצוקות של התלמידות והרצון שלהן לחשיפה והסברה לעולם כולו על התחושות שהן חוות. מזל החלה להתקומם ואמרה ‘ אולי זה לא נעים לומר שטוב שהטרור הגיע לאשקלון וב”ש אבל זו תחושת הקלה שגם הם מרגישים מה שהרגשנו. כך צה”ל החל לפעול. ותחושת הזלזול שחשנו עד עתה נמוגה עם תחילתו של המבצע’. בין התלמידות יש בנות שחוו טראומות מהמציאות הביטחונית, כך שהשיחות במפגשים אילו יתרמו להן רבות בהמשך. רבות התלמידות שהביעו נכונות להציג ולשחק. רותם שיתפה ואמרה: “אני מרגישה שכשאני משחקת מישהו אחר, אני משחקת משהו שאני מרגישה וכך קל לי יותר להעביר את התחושה שלי ‘.

אין ספק שמפגשים אילו יפיקו תוצרים טובים. ויתנו את הכח לתלמידות להתמודד. גם לי כתושבת שדרות אני בטוחה שהחשיפה והשיתוף בקבוצה, גם בחוויות האישיות שלי יתרום רבות לחוסן הנפשי שלי ואני שמחה על כך.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here