ראם בלסן, 21, שדרות
הנץ כבר הגיע,
ואיתו השעון הביטחוני שוב מצפצף באי דייקנות צפויה.
מנגינתו מוזרה: צלצול ובסיומו רטט רגעי חזק מאוד.
הקבינט שולח אליו את זרוענו הארוכה, אצבע המסק”ר לוחצת עליו.
הנודניק לא פוסק, הוא נזרק ומתרסק.
ובאותם רגעים
אחד מההורים צועק: “קדימה יש כינוס משפחתי!”
אני נענה לו בהאצת דפיקות הלב והמפגש לא מתרחש בסלון.
אגב, ישנם משפחות שלא מתכנסות,
אלא פשוט נשכבות.
השמש הקיצית כמעט ועלתה,
אני שוב פעם מצליח לשמוע רעם,
ובשמים אף אחד לא מצליח למצוא את הברק.
רובנו אדישים לזה,
בסך הכול אלו תופעות טבע,
כאלו יש הרבה באזור שלנו בשנים האחרונות.
כשאני בוחן אותו, אני מהרהר,
הוא מכאני? אולי דיגיטאלי? אולי פיתוח של שניהם?
לבטח לא אנושי.
מעניין איך הוא מרגיש, הוא נראה לי קצת מתמטי,
הוא מפנטז על 72 ואני חולם על 18.
כמו תמיד הוא הצליח להעיר אותי,
הוא מכשיר טוב,
הוא בטח יצליח להעיר את הישנוניים החזקים ביותר במרכז.
אני כבר לא אחזור לישון, לא נשאר לי על מה לחלום
