הרוגי רקטות הקסאם בשדרות אושרי עוז ז”ל, שיראל פרידמן ז”ל, אפיק אוחיון/זהבי ז”ל, יוסיפוב מיכאל ז”ל, קסהון יובל ז”ל, בינסאן דורית-גנטו ז”ל, אלה אבוקסיס ז”ל, יעקוב יעקובוב ז”ל, פאינה סלוצקר ז”ל ורוני יחיא ז”ל, הפכו לסטטיסטיקות ונתון למשוואה מול ההרוגים בעזה.
ערב יום הזיכרון 2009, בשונה משנים עברו נותן משמעות עמוקה לצביון הזיכרון הלאומי הקולקטיבי. בטקס שנערך בשדרות לזכר הנופלים במערכות ישראל השונות ולזכר הרוגי פעולות איבה וביניהם הרוגי הקסאם ניתן היה להבין את חשיבות הזיכרון מפי חנן יעקובוב בן ה-15, נער מתבגר- שדיבר בטקס מול קהל רב לזכר אביו שנהרג מרקטת קסאם שהתפוצצה במפעל ‘עוף-קור’ כשבוע לפני הפסקת האש הראשונה בנובמבר 2006: “אני בקושי זוכר אותך…הנה ימים עוברים ואני גדל בלי אבא בבית, בקושי זוכר איך אתה נראה, ורק התמונות מזכירות לי את הילדות שלי עם אבא ולכן יש את יום הזיכרון, על מנת לזכור ולא לשכוח”…
ילדי שדרות מבינים את חשיבות הזיכרון ומשמעותו. בטקס יום הזיכרון שהתקיים בבית ספר “מדעים אלון”, שאלו הילדים בתמימותם “האם הצפירה שתישמע ברחבי העיר היא אותה צפירה של ה”צבע אדום”? איך ניתן לצפות מילד בן 9 שנולד לתוך מציאות טילים שאינו יודע מהי מציאות אחרת להבין כי שיש סוג שונה של אזעקה/ צפירה?
ובזמן הצפירה- שקט מופתי, עמידת דום איתנה, שום קול לא נשמע, לא ציוצים, לא גיחוכים, ילדי שדרות מבינים את החשיבות בזיכרון. ליאורה מנהלת בית הספר מספרת ש “ילדים בכיתה א’ היום מבינים שמותם של ההרוגים בשדרות והחיילים שנהרגו במלחמות ישראל ממחישים את חשיבות החיים במדינה שלנו בכלל והחיים בשדרות בפרט”.
המשמעות הגורלית של החגים בחודש האחרון הוא בבסיס מהותם בזיכרון הקולקטיבי-בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית; חג הפסח, בו אנו זוכרים את יציאת מצרים; היציאה מעבדות לחירות, דרך יום השואה- זיכרון של מיליוני יהודים שנרצחו על היותם יהודים, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שבגבורתם ובמותם ציוו לנו את החיים, ובזכותם אנו חיים היום במדינת ישראל.
דווקא מתוך המציאות הייחודית המתרחשת בשדרות, היכן שירי טילים מתבצע (ויתבצע בעתיד הקרוב) לעבר אוכלוסייה אזרחית, מציאות שאינה מתקבלת על הדעת בשום מקום אחר בעולם, ניתן להבין את המשמעות העמוקה של המילים-‘חירות’, ‘חופש’, ‘גאווה לאומית יהודית וישראלית’- מילים שעבור תושבי שדרות, הנגב המערבי וכמיליון אזרחים הגרים בדרומה של מדינת ישראל קיבלו משמעות אחרת.
הפעם האחרונה שהעיר שדרות נראתה כעיר שחוגגת את יום-העצמאות היה בתקופת מבצע ‘עופרת יצוקה’ שהחל ב27 לדצמבר ונמשך עד ל18 לינואר. העיר כולה, כל סמטה, רחוב ושכונה קושטה בדגלי ישראל, ההרגשה הייתה כמי שחוגג את חג העצמאות, רק שהרחובות בעיר היו ריקים ושוממים.
ד”ר אדריאנה כץ, מנהלת את המרכז לבריאות הנפש בשדרות אבחנה מאות נפגעי טראומה- בזמן הלוחמה בעזה ונתנה תסמין לנפגעים בשם: ‘נפגע החרדה האופטימי’- נפגעי החרדה אובחנו ללא כעס. ד”ר כץ מסבירה כי זו הפעם הראשונה מזה 8 שנים שתושבי שדרות מרגישים חלק ממדינת ישראל- הרגשה של תחילת עצמאות שתביא סוף למציאות הלא מציאותית של ירי טילים “במשך זמן מה הייתה תחושה של אופוריה, התושבים ראו בפעם הראשונה אור בקצה המנהרה” תחושה שנמשכה 3 שבועות- משך זמן הלחימה.
הערב חוגגת מדינת ישראל 61 שנה להיווסדה. 4 חודשים עברו מאז הלחימה בעזה ולמעלה מ200 מיני טילים נורו לעבר מדינת ישראל, מאות טונות של תחמושת/אמל”ח הוברחו לעזה דרך המנהרות, גלעד שליט לא שוחרר והלגיטימציה של טרור החמאס נהיה יותר לגיטימי ואנושי ברחבי העולם, מתוך כך תחושת העצמאות כמדינת לאום יהודית עצמאית לגיטימית עומדת היום בסימן שאלה.
הזיכרון התודעתי שלנו,כישראלים, בנוגע למציאות טילים זו, הינו נמוך ביותר. מכיוון שיש ‘שקט’ יחסי, והרוגים בודדים, אנו שוכחים את העובדה שהתנתקנו מעזה מתוך הנוסחה- ‘שטחים תמורת שלום’ ומאז עד היום למעלה מ-7,000 קסאמים נורו לעבר ישראל.
היום אנו עומדים בהפסקת האש השלישית בשנתיים האחרונות, כאשר במשך כול הפסקת אש נורו מאות טילים לעבר ישראל. איראן נהייתה חלק מהמשוואה בקונפליקט שדרות עזה ונמצאת ליד הבית- בחצר האחורית של שדרות. מתוך כך כאשר אנו לא זוכרים, אנו מקבלים בתודעתנו את שגרת מציאות זו, שיגרה הנותנת לגיטימציה לטרור, ומעלה את שאלת זכויותינו הבסיסית לחיות כיהודים וכישראלים במדינתינו
