מאז מבצע עופרת יצוקה חלה ירידה משמעותית בירי רקטות הקאסם לעבר הנגב המערבי.
באופן טבעי צמצום הירי הביא להורדת הסיקור התקשורתי על המתרחש באזור.
הלוואי והעדר הסיקור היה מוצדק אולם לצערי לא כך הדבר, הירי אומנם נחלש אך לעולם לא הופסק. 242 רקטות קאסם ופצצות מרגמה נורו לעבר ישראל מאז סיומו של המבצע בינואר השנה, כשבשבועיים האחרונים חלה עלייה משמעותית בכמות השיגורים.
אט אט ובשקט בשקט נראה כי “שגרת הקסאם” חוזרת לאזור מבלי שאף אחד יביע דעתו על העניין.
מדוע ההתעלמות נמשכת? מדוע ההתייחסות לעניין לא עומדת בראש סדר היום? יכול להיות שהתרגלנו למציאות שאי שם בדרום נופלים טילים מידיי יום עד כדי שזו נראית לנו כטבעי? הייתכן שכמויות הירי עדיין אינן משמעותיות בשבילנו ואנו יכולים להמשיך בחיינו ללא תחושת אי הנוחות מתושבי האזור המטווח?
על כולנו ללמוד ולהבין שתושבי שדרות והנגב המערבי עדיין מנהלים שגרת חיים בצל הקאסם
והידיעה שבכל רגע נתון עלולה להישמע הזעקה עדיין טבועה במוחם.
אני מניח שרובנו כבר שמענו את המשפט “דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בבית קפה ולפתע מושמעת הזעקה ואתם צריכים לתפוס מחסה תוך 15 שניות”.
משפט זה כה פשוט להבנה ובאותה נשימה לא ניתן לתפיסה כל עוד לא חווינו סיטואציה כזו על בשרנו חס ושלום.
ההתעלמות וחוסר ההכרה בחומרת המצב הביטחוני-חברתי של תושבי הנגב המערבי איננה אשמתו של האזרח הישראלי, היא נובעת מהעדר הצגת תמונת המצב האמיתי בפניו. הרי ידוע שבעידן התקשורתי בו אנו חיים ישנן דרכים רבות בהם ניתן לחוות מצבים ואירועים המתרחשים במקומות שונים בעולם. לצערי נראה כי מציאות החיים באזור לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב אך מקווה שהתקשורת הישראלית תחכים ותלמד להעביר את הסיפור האמיתי כשירות הציבור.
