“לא נגרם נזק ולא נפגע איש”. העיוות של הפסקת האש המדומה, כאשר בזמן ה-“רגיעה”, שוגרו 377 טילים לעברה של ישראל.
ביום שישי הקרוב, ה-19 בדצמבר, יחול היום האחרון של הפסקת האש בין ישראל לחמאס. זו הפסקת האש השנייה שנקבעה בין החמאס לבין ישראל בשנתיים האחרונות. הפסקת האש הזו החלה ב-19 ליוני, 2008, ומיועדת להסתיים ב-19 בדצמבר השנה.על פי דובר צה”ל, שוגרו מעזה לעבר ישראל כ-377 טילים, כמות גדולה יותר לעומת הפסקת האש הראשונה שהתקיימה בין ה-26 לנובמבר 2006 ל-15 במאי 2007, שבמהלכה נורו ‘רק’ כ- 315 טילים לעבר ישראל.
בזמן ישראל שמרה על חוקי הפסקת האש בחצי השנה האחרונה, הצליח החמאס לשקם את בסיסיו הצבאיים, וארגוני הטרור העבירו בקיץ האחרון הכשרה צבאית לנשים, בני נוער, ואפילו ילדים. כמו כן, קיימת ברצועת עזה תעשיית מנהרות משגשגת, אשר מונה לפי מקורות אחדים בין 400-600 מנהרות מתחת לציר פילדלפי.,ומתוך כך, יש בעזה כיום בין 7,000- 10,000 טילים ( אומדן של מרכז מידע מודיעין וטרור ), וכחצי מיליון ישראלים נמצאים בטווח איומם; 7 ערים הכוללות את דרום אשדוד, קריית מלאכי, קריית גת ונתיבות, ועוד כ-100 קיבוצים ומושבים, כאשר טווח הטילים נושק גם לגדרה ולבאר שבע.בנוסף, קו הגבול בין עזה למצרים משמש בין השאר להברחת אמצעי לחימה, תחמושת וחלקי טילים המגיעים מאיראן. גם פעילי טרור מגיעים לרצועה דרך המנהרות הללו, והיקף שוק ההברחות עומד על בין 30 מיליון ל-50 מיליון דולר בחודש, עוד לפני שכוללים את סכומי העתק שישראל העבירה בחודשים האחרונים לעזה: 100 מיליון ₪ ב-9 לדצמבר, ו-72 מיליון ₪ באוגוסט האחרון. חשוב להדגיש כי הנגב המערבי הינו האזור היחיד בעולם המערבי כיום, בו מתבצע ירי טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית.
טרור הטילים בתחומה הדרומי מערבי של מדינת ישראל במאה ה-21 שם לו למטרה אוכלוסייה אזרחית, כאשר מַשגרי הטילים ממוקמים בתוך האוכלוסייה האזרחית בעזה.לדברי מפקד חיל האוויר, 97% מן הטילים משוגרים מתוך האוכלוסייה האזרחית בעזה.הגרוע מכל הוא כי מציאות זו נהייתה לגיטימית.
התקשורת הבין לאומית התייחסה פעמים מעטות למקרי ירי הטילים לעבר ישראל, ובכל זאת, כיצד ניתן לצפות מהתקשורת הבין-לאומית לסקר בצורה אובייקטיבית את הסכסוך, כשהסיקור התקשורתי של רשות השידור הישראלית על נפילת טיל בשדרות מסתכם בכמה שניות של הנוסח:”לא נגרם נזק, לא היו נפגעים, שני נפגעי חרדה פונו מהמקום. ולפריימריס…”
האם בכך שאנו מאזינים לרדיו, צופים בטלוויזיה, או קוראים בעיתון, אנו מסוגלים להבין את המושג “נפגעי חרדה”? “טראומה”? “פחד”? גב’ שולה ששון, אמא לחמישה משדרות שואלת: “האם 5 שניות רייטינג ברדיו, שהוקדשו לעדכון על נפגעת חרדה, יכולות להמחיש את ששת הימים בהם אושפזתי בבית חולים ברזילאי באשקלון בטיפול נמרץ, מחשש לנזק מוחי מהטראומה? האם ניתן להבין את הנתונים הסטטיסטיים של נט”ל, שעל פיהם 70%-94% מהילדים בשדרות סובלים מתסמינים של פוסט טראומה?
כמה עשורים יידרשו על מנת לשקם את הדור הבא של הישראלים בשדרות? ובתיאורה של זיווה דהן, אמא לארבעה: “אנחנו ההורים בקושי קולטים מה קורה. הילדים שלי, שנולדו לתוך המציאות ה- ‘צבע האדום’ מתחילים להבין, אבל האלה שיחטפו אותה בגדול הם הנכדים”…
ישנם החכמים שיאמרו, כפי שאמר מר עוזי דיין במסגרת כנס שיזם מרכז התקשורת שדרות באונ’ בן-גוריון:
“הקסאמים הם לא איום קיומי של מדינת ישראל… ובזמן שלי, לא היה דבר כזה ‘נפגעי חרדה’…”
האם יש בעולם עוד מדינה מערבית דמוקרטית שהייתה מרשה למציאות של ירי קסאם להתרחש בשטחה הריבוני?
ישנה מציאות טילים, שהתקבלה על הדעת. יש לגיטימציה לטרור, כבר 8 שנים.
כאשר הסיקור התקשורתי הישראלי אינו יודע לתת פנים אנושיות לכל קסאם, אינו מצליח להמחיש את מושג “15 השניות” ומשחק הרולטה הרוסית, ונסמך רק על רייטינג, וכאשר הזמן המוקדש לתמונה המוקרנת הוא רק חמש שניות לתיאור פיגועים כל כך דרמטיים ובעלי השלכות לעתיד, כיצד ניתן לצפות ממקבלי ההחלטות לקבל החלטות גורליות?