בכל שנות קיומה היה נתון מעמדה הבינלאומי של ישראל בסכנה, כשערערו על זכות הקיום של המדינה היהודית בכברת ארץ שעם אחר טוען לבעלות עליו. ממשלות ישראל שהתמודדו עם התעמולה הערבית ניסו מספר פעמים להקים משרד הסברה שירכז את הפעילות נגדה בארץ ובעולם.
הניסיונות כשלו משתי סיבות: הקצאת משאבים נמוכה מאוד יחסית לאתגר הגדול, והתנגדות שרי החוץ שחששו לכרסום בסמכויותיהם. ישראל גלילי, שמעון פרס, אהר’לה יריב – כולם ניסו את כוחם בכך, אך בכל פעם טורפד הרעיון. גם בגין ניסה למנות את שמואל כץ, ואריק שרון את ציפי לבני. המינויים טורפדו על ידי שרי החוץ.
כך הלכה וגברה השפעתה של התעמולה הערבית. העליונות המספרית של מדינות ערב ומשאבי הנפט שלהן סייעו לקידום רעיון שלילת קיומה של מדינת ישראל בדעת הקהל העולמית. עצרת האו”ם שקיבלה את החלטה 3379 וקבעה כי הציונות היא צורה של גזענות היתה ביטוי חריף לכך.
תעמולת הכזב נגד מדינת ישראל המבודדת בלב העולם הערבי, הצליחה לערער את התשתית המוסרית של זכות קיומה. במהלך השנים האחרונות הארס הזה פעפע גם פנימה, עד שגם חלקים מהחברה הישראלית החלו לחוש רגשי אשמה ותחושת אי צדק מול “הכיבוש” כביכול, וה”נישול” של ערביי ארץ ישראל.
ברור לכל שיש צורך להתמודד על דעת הקהל מבית ומחוץ, ולהסביר מהי זכותו של העם היהודי לממש את ריבונותו, מה זיקתו לאדמת אבותיו בארץ ישראל על פי מורשתו ההיסטורית, הלאומית והדתית.
המלחמה האחרונה בעזה העלתה את סוגיית ההסברה על הפרק, נוכח חוסר היכולת של ממשלת ישראל להסביר את מניעיה בעולם, במיוחד נוכח התמונות הקשות שהופצו ברחבי תבל.
במהלך המלחמה נעשו מספר נסיונות הסברה: בנימין נתניהו התבקש לתרום מכישוריו והתראיין בלי סוף בכלי התקשורת הזרים, צה”ל סגר את רצועת עזה בפני התקשורת כדי שזו לא תפיץ את תמונות ההרס הרב שם, דובר צה”ל הציג מספר סרטים ביוטיוב. נשלחו מצגות לדיפלומטים בחו”ל והופצו דפי מסרים, אבל חסרה יוזמה התקפית. חסרה שיטתיות, היה חסר מערך משומן ויעיל שמזין כל יום את מאות כתבי החוץ שהסתובבו בארץ בחומרי הסברה אותנטיים. מעל הכל, היתה חסרה הסברה כוללת כלפי פנים וכלפי חוץ על עקרונות הצדק והמוסר שעליהם הושתתה שיבת ציון של העם היהודי.
היום מובן שמדינה היוצאת למלחמה או לכל צעד דרמטי הנחוץ לקיומה, חייבת ליצור לגיטימציה ציבורית מבפנים ומבחוץ לפעולותיה.
ההשתלטות הכמעט מוחלטת של הפלסטינים על דעת הקהל ברשתות כמוCNN, SKY NEWS BBC, שלא לדבר על התעמולה הארסית באל ג’זירה בערבית ובאנגלית – פוגעת ביכולתה של מדינת ישראל להכריע את מלחמותיה.
משרד הסברה ישראלי לא יוכל לשנות את תמונות ההרס בעזה, אבל אם ההסברה על כל מערכותיה הייתה מקבלת תקציב ראוי, ובראשה יעמוד שר הסברה בעל יכולת לניהול ולתאום יעיל, הוא עשוי לאזן את התעמולה הארסית עם תמונות אחרות.
מן הראוי שמשרד הסברה ישראלי יהיה מצויד בעשרות רבות של צוותי צילום, עורכים ובמאים שיפיקו חומרים, שיוכנו באופן מיידי ויועברו לכל כלי התקשורת. מערך ההסברה חייב להיות מערך התקפי, יוזם, מפתיע ונחוש, לא רק כזה שמגיב לפרובוקציות. ההסברה הישראלית צריכה להיות נוכחת בקמפוסים באמריקה, אבל גם על מסכי הטלוויזיה ברומניה ובסין.
מטוסי F-16I חשובים מאוד לבטחוננו, אבל בשנים האחרונות הם לא מכריעים לבד את המערכה. המערכה הולכת ומוכרעת בשדה התודעה. במחיר של מספר מטוסים כאלו ניתן להפוך את הקערה על פיה.
הצורך בהסברה והכישלון שאנו נוחלים בדעת הקהל עולה פעם אחר פעם בשעות משבר ואחריהן. ניתן לפטור את הדרישה ולומר “העולם כולו נגדנו, בין כה וכה כולם אנטישמים”. אבל בשדה שמעולם לא חרשנו ולא זרענו, אף פעם לא תצמח חיטה.
הקמת ממשלה חדשה היא ההזדמנות לחולל את השינוי. האם ישכיל ראש הממשלה הבא להרים את הכפפה ולהקים את משרד ההסברה שכה נחוץ לקיומה של ישראל בעת הזו?
עדי מינץ, לשעבר מנכ”ל מועצת יש”ע
