הדבר הכי פשוט לעשות הוא להירגע, לשבת בנחת, ולצפות באולפיאדת בייג’ין במרפסת שלי בשדרות..
אך עדיין, קשה לשכוח את הפלאשבקים מלפני שלוש שנים בדיוק, מאותו הטיול שלי ברחבי טיבט; אומה קסומה המתנשאת לגובה העצום ביותר בעולם, אשר מתקיימת תחת זרוע הברזל של ממשלת סין. אני נחשפתי לראשונה לטיבט כשביקרתי בנפאל, במסגרת טראק של שלושה שבועות ברחבי אנפורנה.
“לראשונה בחיי, חוויתי את המהות של לא להיות חופשי”
ראיתי את הרי ההימלאיה, תוך כדי שהמדריך שלנו הקרין בפנינו את הסרט שבע שנים בטיבט, בכיכובו של בראד פיט. הסרט מציג את מדיניות הדיכוי הסינית בטיבט, שכללה את סילוקו הברוטאלי של הדאלי לאמה ואנשיו הטיבטים שוחרי השלום לצפון הודו. כשיצאתי מאולם הקולנוע הקטן, נדהמתי מהנוף ההררי שראיתי בסרט – רק מצידו השני. באותו רגע החלטתי לנסוע לטיבט.
דרך העפר שהובילה מנפאל לטיבט, במסע ג’יפים בן חמישה ימים ל- לאסה בירת טיבט, הייתה עמוסה בפועלים; גברים, נשים, וילדים, שעסקו בסלילת כבישים סיניים, בגובה העצום ביותר בעולם.
טיילתי ברחבי טיבט במשך חודש, ובפעם הראשונה בחיי חוויתי את המהות של לא להיות חופשי; לא להיות חופשי כעם, לא להיות חופשי כאומה, ולא להיות חופשי להתפלל לאל שלך ולהאמין באמונותיך האישיות. על הטיבטים נאסר להחזיק בכל תמונה, פורטרט או פסל של הדאלי לאמה, אשר נחשב עבורם לדמות אלוהית. כאשר עצרנו בכפרים הטיבטיים בדרכנו ל- לאסה, חברי הקבוצה שלנו, שהגיעו מארצות שונות, חילקו לכפריים תמונות קטנות של הדאלי לאמה (ששוכפלו מתוך מדריך ה- ‘Lonely Planet’). קשה לשכוח את מראה האישה בת ה- 70 שזכתה לראות תמונה של הדאלי לאמה בפעם הראשונה ב- 50 השנים האחרונות. ראינו כמה היא התרגשה; דמעות החלו לזלוג במורד פניה.
סירבנו לשלם את דמי הכניסה היקרים לממשלת סין, והתגנבנו לתוך ארמון פוטאלה, שהיה בעבר משכנו של הדאלי לאמה. הבחנו בגבר ואישה טיבטיים שעסקו במלאכת בנייה על הגג, וקיימו טקס וריקוד מיוחדים בעודם מתקנים את המקום הקדוש. בכל אותו הזמן, התנוסס ברקע דגל סין ענקי, למקרה שהנוכחים שכחו מי הבוס שם.
נזירים בטיבט
כשחצינו את המדינה, הבחנו בעובדה שלכל דבר שתרצה לעשות, לראות או לחוות – כל ריטואל או מסורת טיבטית כלשהי – יש מחיר שניתן לשלמו לממשלה הסינית. בכדי לבקר בכל מסגד, טראק או אגם כלשהו, תאלץ לבקר בסוכנות נסיעות; והאטרקציה התיירותית היקרה ביותר היא נסיעה לעבר מחנה הבסיס של הר האוורסט. נדמה שהסינים הפכו את טיבט לפארק השעשועים הפרטי שלהם, בעודם גובים כסף עבור כל נסיעה ונסיעה.
במהלך מסענו בלאסה, התיידדנו עם מספר טיבטיים מקומיים שהגיעו במסע רגלי בן שישה ימים ממקומות שונים בטיבט. סייענו לאחד ממאמיניו של הלאמה ולמשלחתו לשלוח פקס. פגשנו מורה להיסטוריה טיבטי אשר גילה לנו ש- 90% מתיעוד ההיסטוריה של טיבט הושמד על ידי הסינים. ב- לאסה, הוא סיפר, מלמדים רק סינית. “נותרו בטיבט רק ארבעה מורים להיסטוריה,” סיפר המורה. כשהגענו במקרה לכפר טאבו שבעמק ספיטי, הייתי נוכח בפסטיבל טיבטי אשר מתקיים פעם בשבע שנים.
“החוויות הללו המחישו עבורי את חשיבותה של ארץ מולדת.”
כל החוויות הללו המחישו עבורי את חשיבותה של ארץ מולדת; מקום שבו כל אחד יכול להרגיש חופשי ובטוח, ורשאי לקיים מסורות ואמונות אשר התקיימו במשך אלפי שנים בעבר.
בעודי יושב בשדרות, כותב ונזכר בחוויות מטיבט ומהודו, אני מעריך את העובדה שאנו היהודים חיים באופן חופשי על אדמתנו שלנו. אני חושב גם על החודשים האחרונים שעברו, ועל עיר מגוריי, אשר היוותה מטרה עבור יותר מ- 600 טילים ופגזי מרגמה בתוך טווח הזמן הקצר הזה.
נכון, בניגוד לאנשים בטיבט, אנחנו חיים בארץ מולדת חופשייה. אנחנו בני חורין. אולם, במקום בו אנו חיים, בשדרות, אפילו כשאנחנו יושבים לצפות בשידורי האולימפיאדה, קשה לנו להירגע. אנחנו מכירים את המציאות בשדרות, בה קוראים תיגר על חירותינו. באותה מידה, קשה לשכוח את המציאות בטיבט, בה בלתי אפשרי עבור הטיבטים להירגע, מכיוון שהחוק הסיני אוסר עליהם לחיות באופן חופשי.
