זה זמן רב שעולות במוחי רעיונות שונות לכתיבת ההצגה. היות וההצגה היא אוסף של סיפורים קטנים שהועלו ממפגשים בתהליך טיפולי, היה ראוי להתייחס במלוא תשומת הלב ולשקול כל סיפור וסיפור. אוסף הסיפור נגע לליבי, ההיכרות האישית עם כל סיפור וסיפור, הדמויות, האנשים והאווירה תורמים את שלהם ומשפיעים על הכתיבה. לא היה קשה לכתוב את הסיפור, כי הסיפור הוא בעצם מהווה את המציאות כולה של החיים של הנוער המתבגר. כך החלטתי לכתוב את ההצגה מהמקום האמיתי ביותר, במסגרת הנכונה והכנה ביותר – בנות תיכון מתבגרות הנהפכות לשגריריות בפני דיפלומטים. הסיפור מתחיל בסצנת בוקר של תלמידות תיכון, שקשה להן להתעורר בבוקר כמו כל התיכוניסטים בארץ. אך אזעקת הצבע האדום המקפיאה מאלצת אותן לקפוץ מהמיטה אל המרחב המוגן. כשההליכה לביה”ס הקרוב אורכת יותר משעה, כשההתנדבות במד”א מפגישה אותך בזירת נפילה עם החבר הקרוב נהפכת להיות תפנית חדה, קשה ומייסרת.תפנית שגם האדם החזק ביותר לא יכול לעמוד בפניה. ההצגה נכתבת עם שמות האמיתיים של הבנות, עם הסיפורים האמיתיים ועם הקונפליקטים של אמא נשברת ואבא מופנם – עם החיים. עם המציאות, עם השיגרה. ועם הצחוק של החיים.
בשבועות הקרובים יתקיימו חזרות שלאחריהם תהיה הצגת בכורה ועל כך פרטים בהמשך.
