הסרט הפותח את פסטיבל קולנוע דרום- “עדות” המתאר צד אחד בלבד הוא לא יותר מאשר פרופגנדה שממשיכה להוות חלק מהמסע לדה לגיטימציה של מדינת ישראל. אך עצם מיקומו כסרט הפותח את אירועי הפסטיבל בשדרות, הוא לא יותר מאשר הצהרה פוליטית של מארגניו.
פסטיבל דרום – הצהרה פוליטית מאוסה
בעיר שדרות יפתח ביום ראשון הקרוב (29.5) פסטיבל קולנוע דרום, שחוגג השנה עשור להקמתו. הפסטיבל יפתח בהקרנת טרום בכורה של סרטו החדש של שלומי אלקבץ “עדות”. הסרט בנוי למעשה כמעין מונולוג אחד שמסופר על ידי 24 שחקנים. הסרט מנסה לתאר את מערכת היחסים המורכבת שבין הפלסטינים והישראלים. לדברי היוצר, “זהו ניסיון לתאר את מערכת היחסים המדממת ואת היעדר הנפרדות של הפלסטינים והישראלים העומדים ו “משמיעים את קולם” על אותה פיסת אדמה. שני נרטיבים, שהם אחד”.
חופש הביטוי אל מול רגישות
הנקודה הבעייתית היא ההתיימרות להציג שני נרטיבים שלמעשה מוצג רק נרטיב אחד. הצגת שני נרטיבים הייתה אמורה לעסוק בשני צידי המתרס, בתושבים הפלסטינים אל מול האזרחים הישראלים. אך במקום זאת מוצג סבלם של התושבים הפלסטינאים אל מול ייסורי מצפונם של החיילים הישראלים. ובמילים אחרות, הצד הסובל מקבל חיזוק על ידי רגשות האשם והחרטה של מי שאחראי בצורה ישירה למצבו האומלל. מוסר וחמלה לא יכולים לחול רק על צד אחד, הקרנת סרט מהסוג הזה בעיר שסבלה יותר מכל מתוצאות הסכסוך הפלסטיני-ישראלי אולי מקדש את חופש הביטוי וחופש האומנות אך הוא נעדר לחלוטין מרגישות פשוטה לסבלם של תושבי שדרות וישובי הנגב המערבי שסובלים מירי ואיום הקסאמים כבר למעלה מעשור.
האם יש עוד מדינה דמוקרטית מערבית בעולם כולו, אשר הייתה סובלת מציאות של טיל אחד הנורה לעבר שטחה הריבוני?
מעבר להעדר הרגישות, הסרט עלול להיתפס בעתיד כאמת היסטורית, אמת שהיא סובייקטיבית לחלוטין ושמטילה את האשמה בסבלם של הפלסטינים על חיילי צהל, מבלי לתת את הדעת שמצבם העגום נובע מכך שהאוכלוסייה הפלסטינאית חייה תחת שלטון הטרור של חמאס והשלטון המושחת של הרשות הפלסטינית. אין ספק שתיאורה של אישה פלסטינית שנדרשת להתפשט ברחוב הוא כאוב, התמונה של ילדים מפוחדים מחיילים שפורצים אל ביתם באישון לילה הוא פשוט איננו נתפס. אך מה שיותר איננו נתפס הוא שחמאס משתמש בילדיו ונשותיו כמגן אנושי. 97% מירי הקסאמים שנעשה מעזה אל שטח מדינת ישראל נעשה מתוך איזור מגוריהם של תושבי עזה. סיטואציה שמציבה את צה”ל בפני דילמה נוראית. אך האם ניתן לא לבדוק בבתיהם, בבתי הספר, בגנים ובמסגדים? האם בשם הקוד המוסרי העליון מדינת ישראל אמורה להניח לחמאס להתחמש בתוך בתי תושביו? האם על כל סיפור עגום של התנהגות שאינה נאותה ישנם רבים אחרים שבדיוק התנהגות מהסוג הזה מנעה הרג והרס בשטח מדינת ישראל?
עזה נמצאת קילומטר אחד בלבד מהעיר שדרות, ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שנלחמת מול טרור מגבולותיה ובתוך שטחה. לו הסרט היה מציג שני נרטיבים שיוויונים תמונת המצב היתה שונה, אך לעמת מונולוג אל מול מונולוג את “הנכבש” וייסורי מצפונו של “הכובש” זהו פשוט לעג לרש. בייחוד ששדרות איננה אזור שנכבש ב67′, ואיננה מהווה חלק מהמפה הפוליטית בדיונים המדיניים הנוכחים. ובכל זאת עז-א-דין אל קסאם אמר “לא נפסיק את הירי אל עבר ההתנחלות הציונית שדרות עד שאחרון התושבים יעזוב”.
השאלה היא איננה האם על הסרט להיות מוקרן, אלא על מיקומו. סרט שמתאר צד אחד בלבד הוא לא יותר מאשר פרופגנדה שממשיכה להוות חלק מהמסע לדה לגיטימציה של מדינת ישראל. ספק אם הסרט היה מוקרן בסינמטק בתל אביב הוא היה מעורר סערה בסדר גודל שכזה. אך עצם מיקומו כסרט הפותח את אירועי הפסטיבל הוא לא יותר מאשר הצהרה פוליטית של מארגניו.
