במשך 8 שנים חיים תושבי שדרות תחת מטר קסאמים שאינו פוסק. למעלה מ7,000 קסאמים נחתו, התוצאה תשעה הרוגים ועשרות פצועים. אצל התלמידים מתגלים קשיים רבים של קשב וריכוז, חרדות, וההפסקות מתקצרות ומתבטלות בימים המתחילים בבוקר סוער של הפגזות בשל הוראת של פיקוד העורף.מערכת החינוך שילמה מחיר כבד, מחיר של חיים. וכשילד קטן נשאל היכן אתה גר? הוא משיב ליד הקסאם שנפל. לאן הגענו? מה קורה עם התלמידים?איך מתמודדים?
נעים להכיר,שדרות
שדרת אקליפטוסים או שדרת קסאמים? זה מה שרבים שואלים לפשר השם של עיירת הפיתוח שדרות. לא פלא, עם מצב ביטחוני נורא שכזה שוכחים ששדרות היא עיירה חמה בתחילת שנות החמישים קלטה עולים רבים מאיראן וכורדיסטאן,מרומניה ואתיופיה, זוכרים רק את מטר הקסאמים שאינו פוסק, שפוגע בשגרה החמה והלבבית שבעיר. שלא מאפשר לאנשים לטייל לאיטם בשבילים,לשוחח,להתחבר ולחיות חיי חברה תקינים- אלא משאיר כל אחד בביתו מסוגר, מפוחד. מי מזכיר היום את הלהקות המצליחות את הצלילים שמוכרים לכולנו, כדוגמת שפתיים טיפקס וכנסיית השכל? כולם מכירים ומרגישים היטב את הצבע האדום שנשמע בחוצות העיר השכם וערב ואז כתוספת- פיצוץ עז מחריד אוזניים. סוג של מוזיקת רקע חדשה בעשור הראשון של המאה ה21
בשדרות לומדים 4,000 תלמידים בשמונה בתי ספר יסודיים, שלושה ממלכתיים ושלושה ממלכתיים דתיים.ושניים של החינוך התורני. ו2 בתי ספר על יסודיים דתי וכללי. בתי הספר פזורים בשכונות השונות,ובכל זאת הכל קרוב בשל היותה עיר קטנה.
רחוב ב8 בבוקר.
בוקר שטוף שמש, תלמידים רבים פוסעים לעבר בתי הספר, ניתן להבחין בהם עם ילקוט על הגב והליכה מהירה, כן הם לא רוצים לאחר. עוד כמה דקות השעה 8 ואז מתחיל השיעור הראשון. ואז כאילו להכעיס בכוונה מערכת הכריזה מתחילה לפעול:’צבע אדום,צבע אדום’. בין רגע התלמידים מתחילים לרוץ ומזנקים לעבר מחסה קרוב. לחץ, מתח, עצבים, פחד,חרדה-כל הרגשות מתערבבים יחד ויוצרים את הקיפאון.הדממה. השיתוק. והצפייה, כן הצפייה שיחלפו העשרים שניות והם ידעו אם הם ימשיכו את דרכם לבית הספר או לבית חולים. עשרים שניות שאולי יחרצו את גורלם, גורל הוריהם שנמצאים בעבודה, אולי החברים מהכיתה, מהסניף.ואז נשמע פיצוץ. פיצוץ מחריד אוזניים. פיצוץ שלרגע חסרה פעימה. פיצוץ מאתה מרגיש שאתה קופא ופתאום מתחיל לרעוד. הציפורים שעד לפני רגע ישבו על הענף בעץ הזית הסמוך החלו עפות במהירות, מחפשות מחסה. והשאלות לא מפסיקות להתרוצץ: איפה זה נפל?יש נפגעים? מי נפגע?מה עם אבא?אמא?חברים?תוך כדי אתה שומע את סירנות האמבולנסים, ואז אתה יודע- יש נפגעים.אתה מרגיש פתאום קצת רטיבות בעניים הלחיים רטובות, ואפילו שאתה כבר ילד גדול בכתה יא’-אתה בוכה. והדמעות לא מפסיקות לזלוג, כמו מסרבות להפסיק. אט אט יוצאים התלמידים מהמרחב המוגן. זהו. נגמר. צריך להמשיך ללכת לבית הספר, שיעור ראשון בשעה 8. הצצה מהירה בשעון מורה על 8:30 היום כמו יום שגרתי ‘רגיל’ של התרעות ונפילות שוב מגיעים באיחור.
צילום: לבנת שאובי
בביה”ס
שיעור מתמטיקה, כתה ד’ לומדים על שברים, בבי”ס תורני מדעי בשדרות לומדים על שברים מסוג אחר. תלמידים מספרים על הנפילה שהייתה בבוקר, היו פצועים ולאחד נשברה היד.ואז מתחילים השאלות: איפה נפל? מי ראה את הפצועים? ולאחר ניסיון עיקש להרגיע את הכתה ולשמוע את החוויות האחרונות הושיבה המורה את התלמידים. והשיעור החל כסדרו, התלמידים החלו ללמוד, המורה פתרה תרגיל על הלוח, והתלמידים פתרו יחד איתה. ואז לפתע בלי כל התרעה מוקדמת:’צבע אדום’ צבע אדום הוא לא ממגוון הצבעים שאנו מכירים, צבע אדום הוא צבע מאיים,מפחיד,משתיק. וכמו בכל פעם רצים התלמידים לכיתות הממוגנות, נשכבים על הרצפה, אוחזים חזק במורה או בקיר או בחברים או במה שלא יהיה. במבט אחד ניתן לראות עיניים. עיניים טהורות של ילדים מתכווצות.נעצמות כאילו מנסים לברוח לעולם אחד, אך עדיין נשארים כאן,שכובים על הרצפה. מפוחדים. פוחדים לזוז, כי אולי זה יפגע בביה”ס? בחברים?… מחזה מזעזע זה חוזר על עצמו מספר פעמים בשעה, ביום, בשבוע… המורים כבר מיואשים
” זה מחזה מזעזע כל פעם מחדש ילדים צורחים, מתעלפים ” מספרת נועה אלמסי תלמידה בכתה ו” בבי”ס תורני חדש. “יש הרבה בנות שנכנסות להיסטריה. וגם אני פוחדת מאוד. בבית שלי אין מקלט ואין חדר מוגן וכשיש ‘צבע אדום’ אני עומדת מתחת למשקוף כי זה מקום יחסית בטוח.”
החרדות של התלמידים מקשים על הקניית ידע, לרב נעצרים השיעורים לשיחות, לשיתוף להקשבה
.כשיש צבע אדום מחכים לפיצוץ.
ולאחר שנשמע פיצוץ, מסתכלים סביב, רואים שהכל שלם ואף אחד לא נפגע. קשה לחזור ללמוד. עכשיו מתחילים להעלות זיכרונות מהקסאמים של הבוקר כי ללמוד כבר לא מסוגלים, לא מסוגלים לשבת על הכסא, בביה”ס מתעסקים בדברים יותר רציניים משברים במתמטיקה, בבי”ס מתעסקים בידיים ורגליים שבורות ובשבר גדול אחד שאף אחד לא יוכל להשכיח. נפש.
בהפסקה
אדם תל-אביבי שיכנס לאחד מבתי הספר לא יבין מה פשר ה’קוביה’ האפורה הממוקמת בפינת החצר. קוביה אפורה עם רווחים צרים בין הדפנות, קצת יותר גבוה מראש של אדם מבוגר ממוצע. אבל הקובייה הזו בזמן נפילה תגן על תלמידים רבים מנזק בלית הפיך ואפילו ממוות,היא נראית עזובה,אך זו תוך 20 שניות היא יכולה לאכלס את הילדים שמשחקים בחצר בתי הספר. ולהגן עליהם ולשמור עליהם בחיים. בזמנים בהם נפילות הרקטות הן לא תכופות מאפשרים לתלמידים לצאת להפסקה בחצר בהישמע ‘צבע אדום’ התלמידים רצים לשם. “20 שניות זה מאוד וגם מסוכן גם אם לא נופל קסאם בשטח בית הספר, הדחיפות, הפחד יוצר בעיות לא פשוטות, ילדים מגיעים אלי אחרי שנשרטו או נחבלו במהלך הריצה, ילדים בכיתות א’ מבקשים להתקשר להורים שיבואו לקחת אותם” מספרת אחת המורות בי”ס הרא”ה
איך מתמודדים?
הכוננות עולה. צוותי החרום,מתנדבים, אמבולנסים, נט”ן ניידות משטרה. עוד שוטרים ופראמדיקים כובשים את העיר.תחנת מד”א נבנתה מחדש כמבנה מוגן וגדול יותר. עד לפני שנים טיפלה כמעט רק בקשישים ויולדות וטיפלה בסוגים של מיקרים ‘רגילים’ מוצאת עצמה מטפלת בתינוקות, ילדים ונוער הנפגעים מחרדות, רסיסים ופציעות קשות יותר. הנוער בשדרות עובר הכשרה מהירה והופך למוקד הסיוע. כל צוות בזמן נפילה מטפל באזור שלו. גם אם לא התרחשה שם הנפילה, התושבים נכנסים לפאניקה וקריאות להצלה נשמעות מכל כיוון. והנוער-התלמידים נלחמים בציפורניים כדי לשרוד, נלחמים כדי להמשיך לחיות, כדי להמשיך להישאר,ולעבור עוד יום בשפיות.
יצאנו לשוחח עם קרן אלקסלסי יועצת בית ספר היסודי הרא”ה ממ”ד.
כיועצת, איך את רואה שהמצב משפיע על התלמידים?
ירידה בלימודים- חד וחלק. זה נובע מחוסר ריכוז- להיות דרוכים בכל רגע, כל רשרוש מקפיץ ומוציא אותם מרצף תקני של שיעור. אימפולסיביות- תגובות מהירות שמובילות לא פעם לאלימות, חוסר סבלנות, התעסקות במצב, חוסר מנוחה. אם בבי”ס נורמאלי שיחות התלמידים הם על סרטים, משחקים ועוד.. אז כאן זה כמה נפלו בלילה? איפה זה נפל? איפה זה תפס אותך? פחדת?
איך הם מתוממדים עם זה?
הומור שחור. הרבה הומור שחור. הם מחקים את ה’צבע אדום’ כמו שזה נשמע בזמן אמת. וזה מצחיק אותם. הם הרבה בקשר עם ההורים- פלאפונים כבר מותר ברגע שיש התראה כולם מתקשרים. סה”כ אפשר לומר שהם מתמודדים יפה.
כמה פנו ופונים אליך בשל המצב?
יש הרבה, באחת הפעמים נכנסתי לכיתות ושאלתי מי מרגיש שהוא מפחד ושהוא רוצה לדבר על המצב? כולם הצביעו. היה לי ממש עצוב.
אילו פרויקטים יש אצלכם בבתי ספר לסייע לתלמידים להתמודד?
בסיוע של הגוי’נט פתחנו ‘חדר שלווה’ המטרה שלו היא לסייע לתלמידים לעבד את מה שקורה להם.
כמה תלמידים משתתפים?
פתחנו שתי קבוצות בנות שבעה תלמידים. הקבוצה נפגשת אחת לשבוע ‘בחדר שלווה’.
איך את מטפלת בהם?
עברתי השתלמות מיוחדת של ד”ר רוני ברגר – ממרכז משאבים של מולילהד של קריית שמונה. היות והם מנוסים בקטיושות ובתחום הזה הם יותר וותיקים מאיתנו הם פיתחו תוכנית מיוחדת ויוצאים לכל הארץ ומעבירים סדנאות.
דרכי ההתמודדות שלימדו אותנו הן בעזרת קלפים, יצירה, הבעה, ציורים שהתלמידים מציירים, צבעים, טיפול בבע”ח…
-איך מרגיעים במצב שיש ‘צבע אדום’?מה את אומרת לתלמידים?
אין יותר מידי מה לעשות, אי אפשר לשקר לתלמידים ולומר להם זה לא יפגע באף אחד. אנחנו בביה”ס מחבקים, מלטפים, נותנים לילדים לשתות מים, מרגיעים, הרפיה וכוו’…
ואם כבר הזכירה קרן אלקסלסי את תחום הציור נספר שתלמידים רבים מוצאים דרך לבטא את רגשותיהם דרך הציור. עיתוני בתי הספר מצויירים ציורים של קסאמים.כואב לראות ילדים שפעם היו משתמשים בצבע אדום כדי לצייר ‘לב’ לאדם אהוב והיום משתמשים בזה כדי להביע את הפחד.החרדה.דם. שיגרה.
מערכת החינוך משלמת, מחיר דמים.
תושבי שדרות מבוגרים וצעירים, עולים וותיקים, פעוטות וילדים שילמו מחיר כבד. מחיר של חיים. מערכת החינוך נפגעה קשות. זה התחיל בשנת 2004 כשאפיק ז”ל, בן 3 היה בדרך עם אימו לגן. סמוך לשער, על הכביש נחת קסאם. אפיק נהרג, יחד איתו נהרג אדם נוסף. ומכאן המצב התחיל להתגלגל ככדור שלג שאי אפשר לעצור.. מתמימות וטוהר של גן ילדים. זה נמשך במשחק של שני פעוטות בחצר ביתם-ערב חג סוכות 2005. שוב שחר אדום, שוב נפילה ושני הרוגים. שני ילדים קטנים. חודשיים לאחר מכן, הגיע הרצח האכזרי גם לגיל הנעורים,. גיל שגדולים אומרים: גיל של פריחה. אצל משפחת אבוקסיס זה היה גיל של קטיפה. אלה אבוקסיס ז”ל סיימה את הדרכתה בסניף בנ”ע במוצאי שבת ולא הספיקה לחזור הביתה כשהקסאם נפל סמוך אליה.היא חיבקה את אחיה תמיר חזק כדי שלא יפגע. רסיס חדר בגזע המח ומשם הדרך כבר ברורה. הרופאים נאבקו על חייה במשך שבוע שבמהלכו נקבע מוות מוחי. ואז זה נגמר. בנובמבר 2006 נהרגו שני תושבים נוספים בפגיעת טיל סמוך לידם בהפרש של שבוע. הישיבה התיכונית ספגה רקטת באחת הכיתות וחצי שנה לאחר מכן שני תלמידים נפגעו קשה ואנוש בלמידה משותפת לקראת בחינת בגרות. והסוף לא ידוע, התושבים מקווים לטוב, התלמידים ממשיכים ללמוד ולפחוד והקסאמים ממשיכים לנחות. מה יהיה הסוף???
