מאת: נועם בדין, מנהל Sderot Media Center
בשבע השנים האחרונות, ישראל אולצה בלחץ בינלאומי כבד, להגיע לארבע הפסקות אש בין סבבי לוחמה השונים בעזה, ללא תרומה וללא הכרעה. בסבב הנוכחי, מבצע ‘צוק איתן’, הועלו כבר חמש הצעות להפסקות אש חד צדדיות במהלך המבצע על מנת להגיע להבנה בינלאומית להפסקת אש בין ישראל לחמאס.
מדינה מודרנית, דמוקרטית ומפותחת טכנולוגית כמו מדינת ישראל, אינה יכולה להכריע במערכה נגד ארגוני טרור העושים שימוש אכזרי באוכלוסיה האזרחית שלהם כמגן אנושי במטרה ליצור מציאות של כמה שיותר אזרחים מתים. ההרס הרב והאבידות בנפש הרבים מקדמים את עניינם של מחבלי החמאס והתקשורת הבינלאומית משתפת פעולה מלאה עם הטקטיקות של החמאס כשהם נוהרים ומתעדים את מראות הזוועה של הרוגים, פצועים, חורבן והרס ללא התחשבות בנסיבות ובמדיניות שהביאו לידי מצב זה. עזה הנשלטת ע”י חמאס, פוטוגנית מאוד, וככול שעולה מניין הרוגיהם ופצועיהם, שתמונותיהם הגראפיות מופיעות בכותרות התקשורת הבינלאומית, כך ארגון הטרור זוכה ליותר אהדה ויותר לגיטימציה כשמנגד מופעל לחץ בינלאומי כבד על ישראל להבליג, לנצור את האש ולהסכים להפסקת אש כזו או אחרת בלי הכרעה שיביא סוף למעגל האימים הזה.
לאחר הניצחון בשדה הקרב התקשורתי, ארגוני הטרור בעזה זוכים בפרסים פיננסיים נכבדים מאומות העולם, כמו שקרה אחרי מבצע ‘עופרת יצוקה’ בינואר 2009, כאשר ממשלת נורווגיה גייסה מ- 70 מדינות בעולם 5.2 מיליארד דולר כדי לשקם את עזה. רק היום אנחנו מבינים עד כמה הון עתק זה למעשה הלך לבניית ‘מדינת טרור תחתית’. ניתן כמעט לגלות הבנה לחוסר המידתיות בסיקור התקשורתי הבינלאומי בין עזה לישראל: למעלה מ-1,000 הרוגים בעזה לעומת 42 חיילי צה”ל ו3 אזרחים ישראלים.
עד שמדינת ישראל תשכיל להפיק את הפוטנציאל ביצירת כלים לפיתוח ‘דיפלומטיה אזרחית’, לא ניתן יהיה ליצור איזון תקשורתי מול עזה. ללא איזון תקשורתי אפקטיבי, לא ניתן להכריע בשדה הקרב ואף יותר מזאת, מדינת ישראל נאלצת להתקפל להפסקת אש מדומה, עד לסבב לחימה הבא.
הסברה אנושית
כמנהל מרכז תקשורת חברתית שדרות (ע”ר)-Sderot Media Center בשבע שנים האחרונות, הבחנתי באפקטיביות שבהצגת הסיפור האנושי-אזרחי מול הקהילה הבינלאומית.
‘הסברה אנושית’- הינו קונספט ייחודי שמרכז התקשורת פיתח והשתמש בו לאיזון התמונה החזותית המתוקשרת היוצאת מעזה של חורבן, הרס והרוגים ע”י חשיפת קהלי היעד לסיפורים האישיים והקולקטיביים בצד הישראלי בצל התקפות הטילים נגד ישראל. עם סיפורים אישים (לא פורמאליים) אי אפשר להתווכח. זה חוצה כל גדרות דיפלומטיות, ממשלתיות, ממלכתיות וסמכותיות. הדגשת והמחשה של המחיר האנושי שגובה הטרור הפסיכולוגי של איום ירי הטילים, משנה באופן אפקטיבי את תדמית ה’תוקף’ מול ה-‘קורבן’ והופכת בהכרח לכלי חשוב ביותר בלחימה מול המשך הלגיטימציה של הטרור האסלאמי הקיצוני כנגד אוכלוסיות אזרחיות.
שדרות של השנים האחרונות נהייתה לסמל בינלאומי. מאות מיליונים נחשפו לשדרות בתקשורת הבינלאומית, עשרות אלפי אנשים מחו”ל מבקרים בעיר זו, בזמני שגרה והפסקות אש (למרות ירי הקסאמים בתקופות אלו) ואף מנהיגי עולם בכירים ביותר מבקרים בעיר זו, כמו הנשיא אובמה שביקר במהלך הבחירות לנשיאות ביולי 2008, ויאמר לזכותו שהוא עדיין מזכיר את שדרות בהרצאות שלו מול הקהילה היהודית בארה”ב.
מגננה מול מתקפה תקשורתית
בשנים האחרונות ישראל השקיעה מיליארדי שקלים במגננה, פיתוח כיפת ברזל שהצליחה להגן על ערים מרכזיות בישראל והשקעה של עוד מיליארדים במיגוניות ומקלטים בכול רחבי הנגב המערבי על גבול עזה.
אם כך, מדוע מדינת ישראל ממהרת להגיע להסכם הפסקת אש, גם כאשר ליבה של המדינה עדיין ממשיך לחיות תחת איום טילים מעזה?
אני סבור כי הסיבה לכך היא בעיקר בגלל חוסר האסטרטגיה בפיתוח תשתית ליחסי ציבור אזרחיים שניתן להשתמש בהם במלחמה על דעת הקהל בזירה הבינלאומית. שיתוף אזרחי מדינת ישראל וקבלת אחריות אישית על חייהם על ידי תיעוד סיפורם האישי בזמן מצבי חירום, תיעוד המציאות כפי שהיא, ללא עריכה מיותרת וללא חשבונות אם אנחנו נראים מסכנים או לא. העובדה היא שעד 70 אחוזים מתושבי מדינת ישראל חשופים לירי טילים מעזה. עובדה גם שלמרות ההתקפות הרבות נגדה, אין יותר מידי נזקים ברכוש ובנפש לכן הצד הישראלי הסופג את מתקפות הקסאמים לא עובר מסך אצל דעת הקהל העולמית. אפילו אצל קהילות יהודיות רבות לא ממש מבינים את מה שקורה אצלנו. נראה לעולם כולו כי שום דבר באמת לא קרה וזה מצטייר כאילו הטילים שנורים מעזה הם לא באמת מסוכנים או הם סה”כ תוצרת ביתית, אינם מתוחכמים ולא באמת מהוות איום על ישראל. לעומת זאת, ישראל כתגובה, משתמשת בנשקים ובטכנולוגיה המתקדמים ביותר כדי להלום באזרחי עזה.
מציאות שדרות נהפכה בין-לילה למציאות של רוב אוכלוסיית מדינת ישראל. זה הזמן לעשות שינוי בתוצאות הלוחמה.
פיתוח תשתית דיפלומטית אזרחית
לפי חוקי המשחק היום בהשפעה על קובעי מדיניות במדינת ישראל, ישראל תמיד תהיה תלויה בלגיטימציה הבינלאומית. אם ישראל היתה מקדימה לכך פעולה ודווקא בזמני שגרה בונה תשתית אזרחית אפקטיבית ונתינת במה לאזרחי המדינה בזמני חירום ביצירת חומרים מתועדים ושיווקם ברחבי העולם, תוצאות הלוחמה היו משתנות בהכרח.
פיתוח דיפלומטיה אזרחית בישראל ככלי מתקפה עם דגש על זמני חירום, יכול להיות שימושי בידי מקבלי ההחלטות, בכדי להשפיע על דעת הקהל בישראל ובעולם והכי חשוב- לתת גיבוי לצה”ל להמשיך במשימה ולהגיע לתוצאות המיוחלות בזמן מבצע צבאי.
האם מדינת ישראל הייתה מסכימה להפסקות האש על מנת לקבל הבנה בינלאומית לתקיפות ישראל בעזה, אם היו ברשותה עשרות אלפי סרטונים קצרים המתעדים בזמני אמת אזרחים נסים על נפשם בעת שמיעת האזעקה, פאניקה והיסטריה, והורים המגוננים על ילדיהם?
באמצעות שימוש וייעול הסמרטפונים שיש לרובנו כיום, יש לנו את האפשרות לתעד בזמן אמת את המתרחש סביבנו ולשלוח בשניות אחדות לכול העולם את מה שבאמת קורה. יצירת מערכת מתקדמת של קידום חומרים וויזואליים אנושיים אלו דרך רשתות חברתיות, יכולים בזמן אמת להגיע לקצה העולם בשניות ולמאות מיליונים ברחבי העולם.
האם מדינת ישראל יכולה לקחת את הסיכון בשליחת אלפי חיילי צה”ל, עמוק לתוך מרכזי האוכלוסיה האזרחית בעזה, היכן שקיני הטרור נמצאים, ולתוך בתי החולים ובתי הספר היכן שמצויים הטילים ארוכי הטווח, ללא חיפוי של תשתית ‘דיפלומטיה אזרחית’ ?
הממשלה וצה”ל אינם יכולים לעשות את עבודת ההסברה של עצמן. זה פשוט לא עובר מסך ואינו אפקטיבי מול דעת הקהל העולמית. סיסמאות, ועיצוב גרפי של המסרים, עריכה הוליוודית אולי הופכים את הדברים להרבה יותר ברורים, אך איזה עוד צבא בעולם החופשי עושה לעצמו את יחסי הציבור/הסברה? מדוע עובדי משרד החוץ אינם יוצאים החוצה לצלם את הריאליטי האמיתי, במקום להשקיע הון בהפקת סרטונים קצרים מבוימים, ערוכים שאינם משתווים לתיעוד ברגעי אמת?
ולסיכום, היום אני מבין כי הדבר החשוב ביותר הינו תיעוד עצמי בזמן אמת. זהו הגיבוי המלא שאני נותן למדינה ולצבא שלי בכדי שיוכלו לעשות את המוטל עליהם כדי להגן עלינו ולעמוד במשימתם ואף לקבל לגיטימציה בינלאומית חזקה יותר.
הכותב: נועם בדין, מנהל Sderot Media Center, במסגרת תפקידו בדין מעביר הרצאות, סיורים ותדרוכים לגורמים בינלאומיים, כגון: אנשי ממשל, דיפלומטים זרים, תקשורת זרה ולקבוצות סטודנטים מרחבי העולם.
