שגרה

לבנת שאובי, 23, שדרות

הד פיצוץ

פטריית עשן

ריח שריפה

שתיקה

צעקה

זעקה

התקהלות של אנשים המונית,

זעקות של נשים

ויללות של פעוטות

הסערה אחרי השקט,

חזון אחרית הימים.

זעקות שבר של אמהות על ילדיהם,

דמעות חברים על קברים רעננים

חמש עשרה שניות של חיים

יללה של אמבולנס חותכת את ההמולה

מקפיאה.מאיימת. משתיקה.

עיניים מיוסרות

לב פצוע

ילד שרוע.

זה הצבע האדום, הצבע של הדם

פגיעה ישירה

כואבת, חונקת

בלב

תפילה

צעקה

זעקה

עיניים דומעות

חמש עשרה שניות

צבע אדום

ספירה לאחור

חיים

מוות (דם)

מפתחות של גן עדן

פעם הדרך לגן עדן הייתה רצופה מכשולים. אלוהים היה יושב למעלה ובוחן את הבאים. כל אחד בתורו, כל אחד וסיפור חייו בא אל אלוהים ומשמיע את טענותיו. לאחד חולי לשני עוני מכפיר, לאחר ייאוש אין סופי. כך באים והולכים, הולכים ובאים הנשמות בסיפורים, סיפורי חיים שלמים, סיפורים של שנים.

ואז לפתע אלוהים רואה, שם בפינת החדר בדרך לגן עדן, מאחורי העמוד הלבן ילד קטן מסתתר, ילד עם עיניים חומות מיוסרות. מידי פעם מציץ הוא מאחורי העמוד ונהדף ע”י האחרים. קורא אלוהים אל המלאך לבן הכנפיים ומבקש ממנו לקרוא לילד הקטן. הילד הקטן חבול ופצוע,זב דם.רסיסים עדיין חותכים בבשרו הרך. מחייך אלוהים אל הרך, מחבק אותו חזק ואומר לו – אתה הגיבור שלי. מתפלאים המלאכים, המומים האחרים ועיניים שואלות נשואות אל אלוהים. הביט אלוהים בילד ובקול רך אמר: ילדים שנרצחו רק משום שהם בניי – להם מגיע המפתחות של גן עדן’. העיניים המיוסרות קרנו מאושר והוצפו דמעות. הביט המלאך השומר בכניסה לגן עדן בקנאה אל עבר הילד. כזו פרוטקציה לא הייתה עוד מנגד.

וכך במשך שמונה שנים, הולכים ובאים אנשים מיוסרים, זה עם חולי, האחר עוני מכפיר, כל אחד וייאושו הוא. ומידי פעם שוב מגיח ילד, נערה, אב לילדים, אישה בגיל העמידה, והתפילות והזעקות הולכות ומתגברות. קברים טריים, זעקות יתומים, רסיסים חדורים, ופרץ כאב אין סופי. אלוהים בשלו, בהחלטתו הוא. מחבק ומלטף מזיל דמעה ואומר: בניי המתים על קדושת ארץ ישראל, רק משום שהם בניי – להם מגיע המפתחות של גן עדן.

מגיעים ילדים ונערים, אבות וקשישים ואלוהים מביט בהם בחום, מוחה דמעה מייסרת ושולח לטיפה אוהבת (מנחמת).ושוב מופיעה בשער נערה שהגיעה לאחר פעולת בנ”ע במוצאי שבת עם חולצה מוכתמת, לה נתן מקום נכבד. אב שעבד במפעל כדי לשמח את ילדיו עם רסיס חד בלב – פינה מקום מיוחד. את שני העוללים הרכים שם קרוב קרוב אליו וסוכך עליהם בגופו. והבן שהגיע מרחוק השקה אותו ונתן לו מקום לנוח. לכל אחד דאג אלוהים והצמיד מלאך אישי, מלאך עם כנפיים לבנות וצחורות שיטפל בפצע הפתוח, ירגיע את הכאב, ימחה ברכות דמעה זולגת, ויקשיב למצוקה הקשה של ההרס והחורבן שם למטה.

הדרך לגן עדן כבר לא רצופה מכשולים, אלוהים יושב ומפנה את הדרך לקדושים הבאים, פותח עבורם את השער, מלטף ומחבק, מוחה דמעה ומבטיח