תום אדם, 14, שדרות
שוב-“צבע אדום“. אפשר להגיד שכבר כמעט באופן אוטומטי רצים לממ”ד. שקט. זאת הסיטואציה היחידה בחיי היומיום שלי, שאני מצליחה ממש לשמוע את השקט. שקט מוחלט, צורב, עמוק. אפילו ציפורים קשה לשמוע, ורק הלב מאיים לפרוץ ומחכה ל-בום. הבום שיבשר את סיום השקט והחזרה לשגרה, כאילו כלום לא קרה. הזמן לא זז. כאילו מישהו חיבל בכל השעונים וגרם להם לנוע באיטיות למשך מספר השניות האלו. נו! שיגיע כבר! שייגמר! שייפול! ש…בום… שוב שקט. אני יודעת שהפעם הוא נפל פה אצלי בבית, אבל מסרבת להאמין. נפץ הזכוכיות, והאור שכבה בפתאומיות, העשן והאבק שמקשים על הנשימה, רק מאמתים את המצב. עדיין מהדהדות במוחי אותן שלוש מילים בלתי נקלטות, שאמא אמרה עם השמע הבום. אותן מילים שנשמעות רגילות לחלוטין, אבל יוצרות משמעות קשה וכואבת… ‘זה הפעם אצלנו’. אולי בכל זאת… אולי רק דמיינתי, או חלמתי, ועכשיו אני אקום במיטה לבוקר בהיר, חדש ומרענן… אבל לא. זה לא חלום. אמא ממהרת לפתוח חלון, כדי שלא ניחנק. אחותי רק עומדת, עומדת ושותקת. אחרי שתיקה קצרה אנחנו ממהרות החוצה.
ועכשיו, אחרי כמעט חצי שנה, כשאני נזכרת באותו היום, יום רגיל לחלוטין בשדרות, אני מנסה לחשוב: בשביל מה אני צריכה את זה? למה לא פשוט לעבור לעיר אחרת, למקום אחר, שקט יותר? בשביל מה אני צריכה את הפחד המתמיד והקפיצה הפתאומית שמגיעה גם אחרי חריקת כיסא? למה? ועוד אני חושבת, אולי באמת היו לי חיים שקטים ורגועים יותר, אם הייתי גרה במקום אחר. אבל עם כל הדאגות וכל החששות המתמידות, עמוק עמוק בפנים אני מרגישה שהכי טוב לי כאן בבית. ההרגשה החמה ברגע שנכנסים לבית, כשרואים ילדים מתרוצצים בכל פינה, עם הצחוקים וגם עם רגעי המשבר שתמיד משותפים, עם לבלוב של ניצן חדש בשיח הורדים בגינה שלי. ופתאום, כל הפרטים הקטנים האלו שהם חלק מהחיים שלי, הרבה יותר חזקים מהשקט הגובר בממ”ד בשניות שלפני הבום. ואני פשוט יודעת ששדרות זה הבית שלי. אין לי מקום אחר.
