קראת ה-24 באוקטובר, “יום האומות המאוחדות”, ולנוכח האפשרות שמדינות המערב תעברנה דרך אונר”א – סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים – מאות מיליוני דולרים של כספי סיוע הומניטרי לרצועת עזה, ראוי לבדוק מהו אכן התפקיד האמיתי שממלא אונר”א ברצועה.
מעורבותו של אונר”א ברצועת עזה גדולה יותר ממעורבותה בכל אזור אחר שבו היא פועלת, כלומר לבנון, סוריה, ירדן ויהודה ושומרון. מעורבות זו נובעת מהרכב האוכלוסיה בה. 70 אחוז מתושבי עזה (כ-1.5 מיליון) רשומים באונר”א כפליטים, ולכן אונר”א, המשרתת אותם, מעסיקה כ-10,000 עובדים בעזה, רובם ככולם עצמם פליטים פלשתינים. כמו-כן 40 מבתי הספר בעזה מנוהלים בידי הסוכנות.
7,000 מורים חברים בארגון המורים של אונר”א, שהוא אירגון העובדים הגדול ביותר בו. באירגון עובדי המדינה חברים רק 2,000 איש, ומספרם של העובדים הכלליים של אונר”א הוא 1,500. בחירות לוועדי עובדים מתקיימות אחת לשלוש שנים.
ב-15 השנים האחרונות שולט חמאס, המזוהה עם הגוש האיסלאמי, באיגוד המורים ברצועת עזה, וב-2006 זכה חמאס לניצחון מוחלט, כשבפעם הראשונה קיבלו נציגיו את כל 11 המושבים. גם במארס 2009 התקיימו הבחירות לאיגודי העובדים של אונר”א, ושוב, מועמדים מזוהים עם חמאס זכו בכל 11 מושבים במגזר המורים, והבטיחו בכך את שליטת חמאס בבתי הספר של אונר”א בעזה. כמעט מיד לאחר מכן הצהיר נציג חמאס בעזה, כי אירגונו שמח על התוצאה, שכן היא סימן ל”תמיכה העצומה” שחמאס זוכה לה.
בתוך ימים, איים מנהל פעולות אונר”א בעזה, ג’ון גינג, לפטר את עובדי אונר”א אם יתברר כי היו קשורים למפלגות. במכתב שכתב למספר מצומצם של עובדים, הביע את דעתו, כי אומנם מפלגות ה”עוינות” את אונר”א פרסמו בעבר את נצחונם של מועמדים פוליטיים מסוימים בבחירות של הסוכנות, אבל רק עתה מפרסמים הודעות אלה מתוך רצועת עזה עצמה, וכך מגבירים את אמינותן.
לאמיתו של דבר, כבר ב-2006 היו המועמדים מזוהים עם חמאס, אלא שעתה, כשחמאס נמצא בשלטון, מקבל קשר זה משמעות רבה יותר.
לאחר שהתגלה הקשר עם חמאס, נמנע אונר”א מלפרסם את רשימת המועמדים הזוכים במגזר המורים, ולמרות השמועות, לא ניתן היה לברר, אם אכן פוטר מישהו על-רקע השתייכותו הפוליטית. אחת העדויות שגינג לא פיטר מורים מופיעה במאמר מערכת, שכתב ב-16 באפריל, 2009 מוסטפא סאווף, העורך הראשי של יומון חמאס “פילסטין”. המאמר נוסח כמכתב ביקורת הממוען לג’ון גינג:
“עליו (הכוונה לג’ון גינג) לדעת, שפיטורי עובדי הסוכנות בשל שיוכם הפוליטי משמעו פיטורי כל עובדי סוכנות הסעד (אונר”א), משום שלכולם שיוך פוליטי (לאירגון פוליטי כלשהו). מי שאינם חברים במפלגות ובאירגונים, שייכים להתנגדות המולדת, כלומר כולם חברי ‘ההתנגדות’ על צורותיה השונות (כלומר ארגוני טרור). לא רק הפקידים…משתייכים (לארגון פוליטי, אלא) גם ילדי בתי הספר… האם גם אותם תפטר, (ותשלול מהם) את זכותם להתחנך בבתי הספר של הסוכנות?”
לאיזה מורה באונר”א אין שיוך פוליטי?
מכיוון שחמאס שולט במגזר המורים של אונר”א בעזה, צפוי שיהיה רשאי להיכנס לבתי הספר. ואכן, ב-30 בדצמבר, 2005, התקיים אירוע תרבותי לכבודם של 100 מורים מצטיינים, גברים ונשים, בבית ספר של אונר”א בחאן יוניס. בין הנוכחים היה ד”ר יונס אל-אסטל, אחד מראשי חמאס, המטיף להפעלת טרור נגד ישראל, ופרסם פסקי הלכה (פתוות), שלפיהם יישרפו היהודים גם בעולם הזה וגם בגיהינום.
בנאומו בפני קהל המורים אמר ח’אלד מאדי, מורה באונר”א: “אלה הראויים להוקרה הם המורים אשר הקריבו את נפשם למען דרכו של אללה ולמען המולדת, כמו השאהידים טארק אבו אל-חסין, סובחי אבו נאמוס, איאד אל-סר, מוחמד אל-אעווג’, מאג’ד אל-סליבי, שהיו כולם מורים בחאן יונס”.
מורה אחר, שייח מנסור באריק, אמר בטקס הוקרה למשפחות השאהידים, שערכו במערב רפיח גדודי אל-קאסם, כי דרך “ההתנגדות” היא הדרך היחידה, שבה יוכלו הפלשתינים להשיב את זכויותיהם, “מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח, וחמאס יהיה נאמן לדמם של השאהידים”.
הגוש האיסלאמי, “אלקוטלה אלאיסלאמיה”, המסונף לחמאס, מפעיל תוכניות רחבות היקף בבתי הספר של אונר”א. התוכניות האלה מופעלות כבר בחטיבות הביניים ומסיתות לג’יהאד ולהתנגדות. נציגי הקוטלה פועלים בבית הספר, ועל כל קבוצה של נציגים מפקח יועץ (אמיר) שמינה חמאס. המטרה היא לרכוש את ליבם ומוחם של התלמידים, כדי שניתן יהיה לגייסם לשורות הזרוע הצבאית של חמאס בשנות לימודיהם בבית הספר התיכון או אחר כך. מטרה זו מושגת גם באמצעות תוכניות ואירועים נוספים, ובכלל זה: מבצעי ניקיון, ביקור אצל תלמידים חולים, נופש, תחרויות כדורגל, נטיעת עצים בבתי הספר, סיוע בהכנה לבחינות, חידונים נושאי פרסים, הבאת זמרים ותזמורות הקשורים לחמאס ועוד.
עקב מעורבותו הרבה של אונר”א ברצועה, במבצע “עופרת יצוקה” הוא היה מופקד על מקצת הסיוע ההומניטרי, ובכלל זה על שיירות המשאיות שהביאו אספקה מן המעברים ועל תחזוקת מקומות אחסון של האספקה ועל חלוקתה. בתי ספר של אונר”א שימשו מחסה לתושבים, שבתיהם נהרסו.
שבוע לאחר תחילת מבצע “עופרת יצוקה” החל להיחשף דפוס הפעולה של האירגון: פקידי אונר”א ציירו תמונה קודרת של המצב בעזה, שאותו כינה משבר הומניטרי: “במהרה יאזלו הלחם והחיטה, ובני האדם יתחילו לרעוב מאוד”, אמר דובר אונר”א, כריסטופר גינס, ב-4 בינואר,2009, “יש מחסור קריטי בציוד רפואי”. באותו זמן טענו פקידים ישראלים בכירים, שלא היה משבר הומניטרי, וכי לא יאפשרו למשבר כזה להתפתח.
למחרת, בראיון רדיו, החל גינס לשאול שאלות פוליטיות ותחילה התייחס לעניין ה”מידתיות”: “בראש ובראשונה, אנו באו”ם מגנים את הטילים… יש לגנותם בכל לשון של גינוי… ומובן שליבֵּנו עם אותן משפחות… אחוזות אימה בשדרות. כמובן שזה ראוי לכל גינוי. אבל הבה ונבחן את המידתיות כאן… כמה נהרגו בימים האחרונים? 531, ביניהם נשים, וילדים. רק אמש – 7 מהפליטים שלנו. על-פי דיווחים שלא אושרו, הם נהרגו כשישנו במיטותיהם. 9 מתלמידינו נהרגו בתקיפה אווירית. זה אינו מידתי. והקורה בשדרות, שראוי לכל גינוי, איני חושב, שמצדיק דרגה כזאת של חוסר מידתיות.”
מדאיג שגינס הסתמך על דיווחים בלתי מאומתים של מקרי מוות, כאילו היו עובדות. יתר על כן, משתמע מדבריו, שאם הנהרגים בידי צה”ל הם פליטים או תלמידים, חזקה עליהם שהם חפים מפשע. גינס מתחמק באלגנטיות מן האפשרות הסבירה בהחלט, שגם פליט וגם תלמיד יכולים להיות מחבלים ולכן מהווים מטרה לגיטימית לחיילים הישראלים. גינס כמובן נמנע מלהזכיר ולו במילה, כי על-פי אמנת ז’נבה, חמאס אחראי למותם של אזרחים, שנהרגו כששימשו מגינים חיים, על המשמעויות שיש לכך מבחינת החוק הבינלאומי.
נציגי אונר”א עושים לחמאס את העבודה
עוד טוען גינס, כי הסיבה לירי טילים לעבר ישראל היא שבעזה מתנגדים לכיבוש. גינס, המדבר בשם סוכנות הומניטרית לכאורה, אינו רשאי בשום מקרה להסביר מדוע חמאס משגר טילים. מנקודת המבט ההומניטרית, אין זה מוסרי לשגר טילים לעבר אזרחים במטרה לפגוע בהם, והחוק הבינלאומי אף אוסר זאת.
הוא מוסיף כי מנקודת מבטו של האו”ם, כל עוד יש חייל ישראלי אחד הכובש את הגדה המערבית, גם עזה ממשיכה להיות כבושה.
למעשה, גינס מספק בכך מעין צידוק לחמאס, בהתעלמו לגמרי מסירובו של חמאס להכיר בישראל ומקריאתו להשמיד אותה במלחמת ג’יהאד. כמו-כן מתעלם גינס מכך, שבעיני חמאס “כיבוש” אינו מצטמצם לעזה וליהודה ושומרון, אלא “כיבוש” מוגדר על ידו כנוכחות ישראלית בכל מקום בארץ ישראל מהירדן עד לים התיכון.
הצהרותיה של קארן אבו זייד, הנציבה הכללית של אונר”א, אינן דורשות פירושים: בנאום בפני מועצת הביטחון ב-27 בינואר, 2009, במועצת הביטחון, תיארה אבו זייד “מה שנראה כהרס שיטתי של בתי ספר, אוניברסיטאות, בניני מגורים, בתי חרושת, חנויות, ומשקים”, ואת “זעם” הפלשתינים “נגד התוקפים, על שאינם מבחינים בין מטרות צבאיות ובין אזרחים”. בסוף מארס היא הודיעה “לסמינר לסיוע לעם הפלשתיני” שנערך בקהיר, כי ישראל גרמה נזק ל-57 מתקני אונר”א ובכלל זה ל-“37 בתי ספר ומקומות אחרים”.
בשני הנאומים לא הזכירה כלל את השימוש, שעושה חמאס באתרים אזרחים לאיחסון טילים ולשיגורם.
את השערורייתית מבין הצהרותיה השמיעה אבו זייד במהלך שיחה באוניברסיטת דהפיו באינדיאנה (האוניברסיטה שבה למדה בעבר) ב-12 במארס, 2009: “הדבר המצער ביותר” חזרה מוכנית, ” שכל המגזר הפרטי כל מפעל וכל בית מלאכה -נהרסו. מי שעבד בהם צריך להתחיל מבראשית.”
אך בניגוד לדברים אלה, העיתונאית הבריטית, איבון גרין, ביקרה בעזה במארס 2009, ודיווחה: “מה שראיתי היו התקפות מדויקות על כל תשתיות חמאס”, וכן: “אפשר היה לראות, שרוב עזה לא נפגעה”.
גם בדוח המסכם שלו, “המבצע בעזה”, על מבצע “עופרת יצוקה” (ע’ 102) צה”ל מאשר כי: “צה”ל ביצע התקפות אוויריות נקודתיות כירורגיות, והשתמש בפצצות מצויידות בחיישני הנחיה”.
כיצד אם כן הגיעה אבו זייד למסקנתה? כיצד ידעה שלא נותרו על עומדם אפילו סנדלריה אחת, או בית מלאכה, ומתפרה, נגריה או איטליז?
אבו זייד מעורבת גם בתקרית שאירעה במחצית פברואר, שבה העבירה לידי הסנטור ג’ון קרי איגרת לנשיא אובמה מיועץ לשר החוץ של חמאס. לאחר התקרית הזאת, הִרבה אונר”א להכחיש את מעורבותו בה, וחמאס התנער מכל אחריות רשמית למכתב. פקיד ישראלי בכיר העיר: “לרוע המזל יש כאן דפוס פעילות. איש אינו סבור, שיש משהו מוזר, שאונר”א, שהוסמך לפעול כארגון הומניטרי, משמש כלי שבאמצעותו מעביר חמאס מסרים לארה”ב. (דבר זה מראה) מה מגמתו של אונר”א”.
צה”ל על הכוונת
במהלך מבצע “עופרת יצוקה” האשים אונר”א כמה פעמים את צה”ל בהתקפה על מבניו או על עובדיו.
התקרית, שזכתה לסיקור הרחב ביותר בעיתונות, אירעה ב-6 בינואר, 2009. צה”ל הואשם בכך שפגע בבית ספר של אונר”א, אל-פחורה, שנמצא במחנה הפליטים ג’בליה בצפון עזה. בבית הספר חסו אזרחים שנאלצו לעזוב את בתיהם. נטען כי לפחות 40 בני אדם נהרגו, ביניהם נשים וילדים רבים.
ב-7 בינואר, התראיין דובר אונר”א כריסטופר גינס ואמר: “מספר ההרוגים עלה מ-30 ל-40. להרבה בני האדם במתחם, כ-1300 איש, אמר הצבא הישראלי לעזוב את בתיהם ולעבור למקום בטוח… הם הגיעו מוכי פחד ואימה למרכזנו… – למה שסברו כי היה מקלט נייטרלי של האו”ם – והשאר היסטוריה – 40 איש נהרגו.”
לטענות אלה השיב צה”ל, כי בסמוך לבית הספר נהרגו שלושה אזרחים ו- 8 עד 10 חמושים של חמאס. יחידת צה” ל השיבה באש לעבר חוליה של חמאס שירתה עליה, שהייתה ליד בית הספר, וכי שום פגז לא פגע בבית הספר. לאחר חקירת התקרית, פרסם צה”ל ב-22 באפריל את ההצהרה הזאת: “צה”ל השיב אש מינימלית ומידתית, והשתמש בכלי הנשק המדויקים ביותר העומדים לרשותו. חמאס יצר צורך זה, משום שירה פגזי מרגמה לעבר הצבא הישראלי ממרחק של 80 מטר מבית הספר. בנוסף לכך, נמצא, שכל הפגזים ששיגר צה”ל נחתו מחוץ לתחומי בית הספר. לדברי קצין בכיר בצה”ל, גם האו”ם אישר ממצא זה”.
ואומנם בראשית פברואר פרסם האו”ם דוח מתוקן, שבו נאמר, כי הקביעה בדוח המקורי, שהמתחם עצמו הופגז, הייתה “טעות דפוס”.
גינס מצידו אמר ל”ג’רוזלם פוסט”, שאונר”א לא טען שפגז פגע בבית הספר, אלא דיבר באופן כללי על הקורבנות באזור.
ואילו העיתונאית הבריטית, איבון גרין, שדבריה הובאו לעיל, העירה אחרי ביקורה בעזה במארס: “לאחר שראיתי את אל-פחורה, איני יכולה להבין, כיצד יכלו האו”ם והדיווחים בעיתונות לטעון שבית הספר של אונר”א נפגע מפגזים ישראלים. גלוי לעין כי בית הספר, ממש כרוב (שטחה) של עזה, נותר שלם.”
ב-8 בינואר, 2009, הצהיר אונר”א, כי הוא משעה את חלוקת המזון בעזה, משום שישראל הרגה נהג אחד ופצעה אחרים. לטענת אונר”א, הנהגים שנורו נסעו בשיירה, שהביאה אספקה לעזה ממחסום ארז, וכי ישראל ירתה על השיירה, אף על-פי שדגל האו”ם התנוסס עליה, ושקודם לכן קיבלה אישור ישראלי לעבור במחסום.
במסיבת עיתונאים, שהתקיימה במטה האו”ם בניו-יורק, הצהיר ג’ון גינג בראיון וידאו מעזה: “זה שובר את הלב… האוכלוסיה כאן במצב קשה, ובאמת נזקקים לעזרתנו בנקודה זו, אבל יש לנו גם אחריות לצוות שלנו, ומסורים ככל שיהיו, והאמינו לי, הם אכן מסורים, איננו יכולים שלא להתחשב במצב הביטחוני.
“(יש סכנות באזור לחימה, אבל) נוספה על אלו העובדה, שאיננו יכולים לסמוך על התחייבויות מוצקות של הצד הישראלי, שתואמו איתם בקפדנות, אור ירוק שניתן לנו לנוע… פרטים שתואמו בקפדנות כל העת, ובכל זאת כוחות ישראלים על הקרקע יורים עלינו, ועתה פוגעים בעובדי סיוע”.
דברים אלה נאמרו זמן קצר מאוד לאחר שאירעה התקרית, ולמרות זאת, גינג אינו מסביר, כיצד יכול היה לקבוע בנחרצות רבה כל כך שדווקא ירי ישראלי הוא שגרם להרוגים בג’בליה.
זמן קצר לאחר מכן, התקבל דיווח של חובש במגן דוד אדום שאמר, כי העביר פלשתינים פצועים וגופות של פלשתינים לבית חולים ישראלי. החובש הצהיר, כי דיבר עם חיילים ישראלים, והם סיכנו את חייהם כדי לסייע לחלץ את הפלשתינים; הם אמרו לו, שצלפי חמאס ירו לעבר השיירה.
הסהר האדום יצא בהצהרה נגדית להצהרתו של חובש מד”א וטען, כי הוא זו שחילץ את הפלשתינים. לנוכח ההצהרות הסותרות, הצליח הג’רוזלם פוסט לקבוע, שביום התקרית הובאו למרכז הרפואי ברזילי באשקלון הרוג פלשתיני אחד ושני פלשתינים אחרים פצועי ירי (העובדה שנפצעו מירי חשובה, כי על-פי הדוחו”ת נטען כי הם לכאורה נפגעו מאש מרגמות של צה”ל).
ב-10 בינואר, לאחר חקירה ראשונית, הצהיר צה”ל רשמית, שלא ירה על שיירה במעבר ארז. ה”ג’רוזלם פוסט” דיווח, שמקורות של האו”ם הודו, לאחר שהאשימו את ישראל, שאינם יודעים בוודאות מה היה כיוון נסיעתה של המשאית שנפגעה, ואינם יכולים לומר בוודאות, שפגזי טנק [ישראלים] הם שפגעו בה.
במהלך “עופרת יצוקה” הוטחו בישראל עוד האשמות בנוגע להתקפות על מתקני אונר”א ופגיעה בהם או בעובדי הסוכנות. בכל המקרים, ערך צה”ל תחקירים ראשונים בזמן הטחת האשמות. לאחר שהסתיים המבצע, מינה הרמטכ”ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, חמישה צוותי תחקיר, שבראשם קצינים בדרגת אלוף-משנה, שלא היו מעורבים בשרשרת הפיקוד של הפעולות הנדונות, אשר תפקידם היה לבדוק ולחקור את התנהגותם של חיילי צה”ל. אונר”א היה מעורב בהרבה מן התקריות שנחקרו.
הממצאים פורסמו ב-22 באפריל, 2009 ולפיהם באשר להאשמה כי צה”ל תקף בנין, שהייתה בו תחנת אם וילד, נמצא כי חמאס השתמש בבנין זה לאחסון נשק: מרפאת אם וילד לא זוהתה בתור שכזו. עם זאת צה”ל הזהיר את דיירי הבנין לפני התקיפה. באשר להאשמה כי כוחות צה”ל תקפו רכב של אונר”א בשכונת תל אל-חאווה בעיר עזה, נמצא כי על הרכב לא היו סימני זיהוי של האו”ם, והוא נשא חוליה פלשתינית של משגרי טילים נגד טנקים.
התמונה המצטיירת באשר לאונר”א ברצועת עזה, על השתייכותם של עובדיו לחמאס ולארגוני טרור אחרים, ועל התגייסותו למלחמת התעמולה של הארגון, מעלים חשש מציאותי ביותר, שהעברת הסיוע ההומניטרי הבינלאומי לאונר”א כמוהו כהעברתו ישירות לחמאס.
ארלין קושניר היא חוקרת בכירה במרכז לחקר מדיניות במזרח התיכון.
דוד בדין הוא מנהל סוכנות ידיעות “מקור ישראלי”, יו”ר המרכז לחקר מדיניות במזרח התיכן וכתב “פילדלפיה בוליטין” בישראל.
