“נא להוריד חגורות בטיחות, אנחנו בכניסה לשדרות”, אני אומר תוך כדי שאנו עוצרים ברמזור הכניסה לעיר הבירה של ארץ הקסאמים. היד הימנית נשלחת כמו מתוך הרגל לעבר הרדיו, מכבה אותו. היד השמאלית פותחת את החלון, גשם וקור חודרים פנימה. נכון, זה לא נח. זה מעצבן ומציק, אבל צריך לחיות, לא?! אצלנו בשדרות זו שאלה של חיים ומוות,לא של קור וחום. החלון חייב להיות פתוח בכל מצב או מזג אויר, כדי שלא נפספס את ההתרעה, שלפעמים כמעט ולא שומעים אותה.
נס. נס שפתחנו את החלון, כיבינו את הרדיו והתרנו את חגורות הבטיחות. חצי דקה לאחר מכן, ממש כשכבר ראינו את הבית, הדהדה ברחוב הקריאה המצמררת, “צבע אדום”. יש לנו כעת 15 שניות גורליות לעצור, לאתר מקום מסתור ולהכנס אליו, הקאסם בדרך והוא לא מחכה לאיש. ה”אנד-ברקס” הורם, ההילוכים הועברו למצב סרק, והרכב עצר בחריקת בלמים באמצע הכביש. אפילו את הדלתות לא הספקנו לסגור אחרינו. הזמן היקר, הכל-כך יקר רץ. 11 שניות עוד לפנינו. מסתכלים במהירות ימינה, שמאלה ושוב פעם ימינה. בית מספר 17 נבחר לנו כמטרה. הוא הכי קרוב. אין לנו מושג מי גר שם ואנחנו מאוד מקוים שדיירי הבית בכלל גרים שם ולא ברחו. 9 שניות נותרו. רצים במעלה המדרגות, הדלת נעולה. 8 שניות. דופקים חזק. צעדים מהירים נשמעים והדלת נפתחה. 4 שניות. “המקלט שם” אומר לנו האיש שאיננו מכירים, אנחנו טסים לשם, הוא מדשדש אחרינו. שניה אחת. לוי הקטן עוד נשאר בחוץ, משכנו אותו פנימה. קול הנשימות המהירות מלווה בדפיקות לב מואצות. “נו”!? אנחנו שואלים אחד את השני, מחכים לבום הגואל. בווווווווום. הוא הגיע. חזק וקרוב. ב”ה אנחנו חיים ושלמים. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם עד כמה בום חזק ומקפיץ יכול לשחרר כל-כך. אחריו אתה בטוח שלא נפגעת, שהמבנה שנכנסת אליו לא ניזוק ושהכל בסדר. ישנם לא מעטים שלא זוכים לכך.
כעת מגיע שלב ההשערות. “שמעתם איזה חזק זה היה? זה בטוח פה בשכונה”, כך בעל הבית.
“צריך להתקשר לשמעון, הוא אמור להיות בחוץ לך תדע מה איתו”, עונה לו אשתו, המארחת הלא צפויה.
בדרך הביתה ראינו את הנס. כוחות ההצלה שזרמו למקום בהמוניהם לא הותירו לנו ספק. הרקטה פערה חור בהמשך הכביש, 100 מטר מהמקום בו עצרנו. אם היינו ממשיכים לנסוע, יש סיכוי שהיינו נכנסים לרשימה המתארכת של הנפגעים.
