בימים אלו כשירי טילים ממשיך להתבצע לעבר העיר שדרות, הנגב המערבי ואזור הדרום, מרכז תקשורת שדרות, www.sderotmedia.com
מנסה לבחון מחדש את מושג החרדה. בעקבות כניסת צה”ל לרצועת עזה במבצע “עופרת יצוקה” החרדה מקבלת תפנית והופכת אופטימית.
ד”ר אדריאנה כץ שמנהלת את המרכז לבריאות הנפש בשדרות מזה 8 שנים, חווה בפעם הראשונה את מציאות הירי בבית מגוריה שבאשקלון.
את הריאיון אנו עורכים במשרדה ב”מרכז לבריאות הנפש”. לידה מונח מכשיר ביפר כסוף ומידי כמה דק’ משמיע צלילים. כל צליל, מזוהה עם אזעקה שונה המתריעה מפני נפילה של פצצת מרגמה, טיל גראד, קאסם ומזיקים אחרים ביישובי הדרום.
צפצוף מתמשך וארוך מעיד על מתקפת פצצות מרגמה על יישובי אשכול, צפצוף יחיד אומר שאזעקה עולה ויורדת נשמעת ברחבי העיר אשקלון ובין צליל לקול אנחנו שומעים ממנה על דור הקאסם שגדל בשדרות.
האם יש שוני בפניות נפגעי החרדה מאז כניסת צה”ל לרצועת עזה?
“זו פעם ראשונה שהתושבים מרגישים שלמישהו איכפת מהם, מספק להם הגנה לה הם ציפו במשך 8 שנים”. ד”ר כץ קוראת לשינוי הזה חרדה אופטימית ומסבירה כי עכשיו כשצה”ל מגיב על הירי המתמשך, התושבים מקווים לראות אור בקצה המנהרה שיביא שינוי לחייהם.
האם יש הבדל בתחושת חווית החרדה בין תושבי שדרות לבין תושבי הערים והיישובים שנכנסו לטווח הירי בשבועיים האחרונים?
“צריך להבין במה מדובר, תושבי הערים שנכנסו לטווח הירי לא תופסים לגמרי את המציאות, הם רק עכשיו מתחילים להבין אותה, אני מקווה שלא יחוו את מה שאנחנו עברנו בשמונה השנים האחרונות. בשדרות, האוכלוסייה יותר ממושמעת, מבחינת המיגון, התגובה וההיערכות. הם הרבה יותר מיומנים. באשקלון לא ערוכים למה שתושבי שדרות ערוכים. דוגמא אישית שלי, לי אין מיגון בבית ובכל השכונה פזורים מספר מקלטים אבל גם אם אתה בן 10 ואלוף בריצה לא תוכל להגיע, מעבר לכך כולם תפוסים על יד עמותות שונות, בתי כנסת, איך אני יכולה להסתתר? בנוסף השכונה שלי ממוקמת בצפון העיר, האזור המועדף על טילי הגראד. המצב שלי מאפיין את רוב האוכלוסייה באשקלון”.
אחד התאריכים החשובים שמציינת ד”ר כץ הוא ה- 19 ביוני 2008. בתאריך זה החלה הפסקת אש בין ארגון החמאס לישראל. במסגרת רגיעה זו התחייב חמאס להפסיק את הירי לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. הפסקת האש נמשכה ששה חודשים והסתיימה באופן רשמי ב-19 בדצמבר 2008. הרבה ביקורות וטענות הושמעו על פרק זמן זה. מידע מודיעיני אומר כי בזמן זה התחמש החמאס באופן משמעותי וכי לא היה ארגון טרור בעולם כולו שהצליח להתעצם ולהתחמש בפרק זמן כה קצר. בנוסף, נורו לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי למעלה מ415 טילי קאסם ופצצות מרגמה.
למושג החרדה כללים משלו, הנפש לא מבחינה ב”שקט יחסי” ובהפרתו, מבחינתה כל “צבע אדום” מעלה מחדש את תחושות הפחד, חוסר ביטחון, כעס, תסכול והשפלה. בזמן “הפסקת האש” התקבלו במרכז לבריאות הנפש כ-250 פניות של נפגעי חרדה שהזדקקו לטיפול.
רגיעה מדומה
“אני לא קוראת לזה רגיעה. אני קוראת לתקופה הזו “רגיעה מדומה” שלעיתים הלחיצה יותר מאשר הרגיעה כי כל הזמן האנשים היו בהיכון, מתי זה יבוא. בימים השקטים של “הפסקת האש” אנשים חיכו מתי יבוא הטיל, כשלא היו נפילות לא היו נפגעי חרדה ובימים שנפלו טילים היו קרוב ל-200 נפגעי חרדה.”
האם השתנה משהו בקרב נפגעי החרדה מאז מבצע “עופרת יצוקה”?
“מתחילת המבצע התקבלו כ-200 פניות. מבחינה רפואית שום דבר לא השתנה. מרכיב הכעס ירד, מרכיב הייאוש ירד. יש תקווה. הייתי מוסיפה גם את מרכיב ההשפלה, אני אישית מרגישה זאת. כשאני עוצרת את הרכב בשדרות ואשקלון ונשכבת על הכביש או בורחת כשנשמעת אזעקה אני מרגישה פחות מושפלת”.
“אין נזק אין נפגעים”- איך את מסבירה את חוסר המודעות למושג נפגע חרדה?
“דם מצטלם הרבה יותר טוב מנפש, קשה לצלם את הנפש, המראה של הדם משפיע יותר מאשר אוכלוסיה שלימה החיה בפחד ובחוסר אונים ללא חיים רגילים.רסיסים פוצעים, מטפלים בזה, זה עובר, עם הנפש זה קצת יותר מסובך, אנחנו מגדלים פה דור של קאסם”.
הביפר מצפצף, אני כבר מזהה שמדובר באזעקה הנשמעת ברחבי אשקלון. ד”ר כץ מתקשרת לדני בעלה כדי לבדוק אם הספיק לרוץ למרחב המוגן הנמצא מתחת למדרגות ואם שמע את ה”בום” הגואל. את השיחה היא מנהלת בשפה רומנית “בכל אזעקה אני מתקשרת לבית כדי לברר מה קורה שם, רק שאני נמצאת באתר עם מטופלים אני לא מבררת וזה מאוד קשה”. דני הספיק להסתתר, ד”ר כץ נושמת לרווחה. הביפר שוב מצפצף, “כנראה שמדובר במטח של גראדים היא מסננת”, כולה דרוכה מחייגת בשנית, הפעם דני לא עונה, בינתיים אנו מתבשרים כי ארבעה טילי גראד נפלו באשקלון כשאחת מן הרקטות נחתה בחצר בית מגורים. נזק נגרם למבנה ונפגעת חרדה פונתה מהמקום. ד”ר כץ מנסה לחייג בשלישית, דני עונה ואומר שהכול בסדר. “אם מישהו היה אומר לי לפני 20 שנה כשהגעתי לארץ שאני אהיה בקו החזית באזור כמו שדרות, אני רוצה להיות אלגנטית ולומר לך שהייתי צוחקת. היום אני מרגישה שגויסתי לצבא”.
כחלק מתפקידה משמשת ד”ר כץ כונן על. במידה ויש אירוע ביטחוני עם למעלה משבעה נפגעי חרדה, היא מחויבת להגיע לשדרות כדי לפתוח את מרכז הטראומה. יחד עם צוות מצומצם היא עובדת למעלה מ-15 שעות ביום.”במשך שמונה שנים הראש שלי והנפש שלי עסוקים אך ורק במה שקורה בשדרות. יש פער עצום לבין מי שהייתי לבין מי שאני היום. וזה מחיר כבד”.
האם יש כרגע אסטרטגיה טיפולית לתופעות הפוסט טראומה של נפגעי החרדה?
“אני מאוד רוצה להגיע למצב של הפוסט, במשך 8 שנים לא הגענו אליו כי אנחנו נמצאים כל הזמן במציאות הטילים הלא משתנה. אני צופה צורך גדול בטיפולים, ונניח ונגיע להסכם לטווח ארוך, אז תהיה עבודה מתמשכת לשקם את האוכלוסייה”.
היום בשדרות אין “פוסט טראומה” יש טראומה, העבודה האמיתית תתחיל רק לאחר שייגמרו הקאסאמים. בינתיים צוות מצומצם המונה כ-7 אנשים ייאלץ להתמודד עם פניות רבות של נפגעים שיזדקקו לטיפול.
הצליל המוכר של הביפר ממשיך להדהד במשרד, הגוף כבר מגיב אוטומטית, מחייג, הפעם דני עונה ומספר כי שמע את הנפילה. ד”ר כץ נושמת לרווחה “הוא משקר לי הוא לא הולך למרחב מוגן. פה לפחות, אני יכולה לפקח על מה שקורה. בבית לא
