הנרטיב העזתי משרת אך ורק מטרה אחת: הסחת דעתו של העולם מהבעיות הדחופות ומהמשברים ההומניטאריים
כמנכ”ל “מרכז תקשורת חברתית שדרות”, זומנתי לאחרונה לדרום אפריקה על ידי “SAUJS” (איגוד הסטודנטים היהודיים הדרום אפריקאי), ובמימון “CAMERA”. מטרת הביקור הייתה ליצור קמפיין מודעות תקשורתית שיציג את עמדתה של מדינת ישראל במסגרת אירועים אנטי-ישראליים בקמפוסים דרום אפריקאיים.
המציאות הטרגית של העיר שדרות, הסובלת מטרור הטילים מעזה (הנתמך כלכלית, פוליטית וצבאית על ידי איראן וערב הסעודית), היא המשבר ההומניטרי היחיד והיא מציגה את עמדתה של מדינת ישראל בקונפליקט, ביחס לנרטיב העזתי. אלמנט נעלם זה של הקונפליקט הערבי-ישראלי הוא הסיבה שלשמה נתבקשתי להגיע לדרום אפריקה: להציג את ההשפעות ההרסניות של החמאס וטרור הטילים שלו על אזרחים ישראליים.
מיליוני דולרים הושקעו בקמפיינים להצגת הנרטיב העזתי (כגון קידום המיתוס המודרני של המצור הישראלי) על ידי ארגונים הנתמכים ע”י הקרן החדשה לישראל (NIF) כגון: “שוברים שתיקה” (BTS)ו”בצלם”. אלו מסיחים את דעת הציבורמסוגיות ממשיות המאיימות על שלום העולם,שבראשן התעצמותה של איראן ותמיכתה בטרור הג’יהאדי במדינת ישראל וברחבי העולם.
כשנאמתי בפני קהלים שונים בדרום אפריקה, שיתפתי אותם במה שחוויתי בחודש יולי שעבר, כאשר הצגתי את סיפורה של העיר שדרות בפני וועדת האו”ם בראשות השופט הדרום אפריקאי ריצ’ארד גולדסטון. העובדה שהשופט גולדסטון נרדם במהלך המצגת שלי, שעסקה בילדי שדרות המותקפים, נתפשת בעיניי כמשקפת את שתיקת העולם ואדישותו אל מול הטרור האיסלאמי.
וכך האג’נדה המוסלמית הקיצונית של איראן אינה מוגבלת רק למזרח התיכון, אלא מתפשטת במהירות גם לעבר יבשת אפריקה. איראן תומכת כלכלית בתאים אסלאמיים קיצוניים, במקומות כגון: סומליה, סודן, אוגנדה, קונגו, זימבבווה ואפילו בדרום אפריקה. תמיכה זו של איראן בקבוצות קיצוניות אלו, מהווה הפרה בוטה של זכויות אדם ואלו הם למעשה הפשעים האמיתיים נגד האנושות אליהם צריכה להיות מופנית תשומת הלב הבינלאומית.
הביקור תוכנן במרץ רב, שבוע לפני הנסיעה לדרום אפריקה. זאת על מנת לשנן מראש את נושאי הדיבור והתוכן, על מנת להדוף כל האשמה או השוואה מגוחכת, מהסוג הנמצא בשימוש בקרב ארגוני סולידאריות פלסטיניים בקמפוסים ברחבי העולם. הייתי מודע גם לעובדה שהאוניברסיטאות הדרום אפריקאיות שבהן אציג יהיו הסביבות העוינות ביותר.
כצפוי, יום לפני המצגת הראשונה, המון מוסלמי של סטודנטים תקף קבוצה של חברי “SAUJS” בעודם מקימים את גלריית התמונות של “Sderot Media Center”, אשר נועדה ללוות את המצגת. אחד מחברי האיגוד כונה “יהודי מזוין”, ואחד הפרופסורים צעק לעברנו:”נאצים פאשיסטיים”. ללא אנשי הביטחון הסמויים שהסתובבו בקמפוס, לא היה בטיחותי עבורי לקיים את ההרצאות בנושא סיפורה האנושי של העיר שדרות.
סגן הנשיא של ‘SAUJS’ אמר שזו הייתה הפעם הראשונה ב-20 השנים האחרונות בה יוצא אירוע מסוג זה כמעט לגמרי משליטה.
במהלך הביקור, למדתי עוד על עברה האפרטהייד של דרום אפריקה, ועל הדרך בה שולט מיעוט לבן על כל אספקט של חיי הרוב השחור, כגון חינוך, הצבעה, ותעסוקה. הגעתי למסקנה שאני נמצא במדינה עם הפערים הכלכליים והחברתיים הגדולים ביותר בעולם, אפילו לאחר ביטול שיטת האפרטהייד לפני 15 שנים.
אימוץ הנרטיב הפלסטיני על ידי ארגוני זכויות אדם בדרום אפריקה מהווה הסחת דעת מהבעיות ומהפרת הזכויות בדרום אפריקה עצמה כיום. המיעוט הלבן בדרום אפריקה ממשיך ליהנות מרמת החיים הגבוהה ביותר, בעוד ש- 50% מיתר הדרום אפריקאיים חיים בעוני, המדינה סובלת מרמות פשיעה מרקיעות שחקים. כמו כן, היא מכילה את אחד הריכוזים הגדולים של חולי ה- AIDS/HIV בעולם, והשילוב עם מצב העוני הותיר 1.2 מיליון יתומים ואינספור חסרי-בית.
אולם, נדמה שכל הבעיות הללו מושלכות הצידה כשמדובר בישראל והפלסטינים. בקייפטאון, ה- ‘Israeli Apartheid Week'(שבוע האפרטהייד הישראלי) כלל את “פיתחו את רחוב שואדה”, רחוב אחד בעיר חברון אשר נסגר לכניסת ערבים פלסטיניים, והפך לסמל שיווקי אפרטהיידי בעיניי ארגונים אנטי ישראליים. לעומת זאת, הם מתעלמים בבוטות מהעובדה שנאסר על יהודים להיכנס ל- 97% מחברון, שהייתה בירתה של ממלכת יהודה לפני 2,700 שנים. כמו כן, לא קיימת התייחסות לסיבות שהובילו לסגירת רחוב שואדה: מתקפות רבות שביצעו פאנאטיים פלסטיניים על הקהילה היהודית הקטנה בחברון, והתפרצותה של “האינתיפאדה השנייה”. שנה לאחר הפתיחה המחודשת של הרחוב בשנת 2000 הרחוב נסגר מסיבות ביטחוניות.
שואדה הוא רק רחוב אחד מתוך מיליוני הרחובות בישראל אשר עברם עוות על מנת לייצג את הנרטיב הפלסטיני. מה בדבר מיליוני הרחובות בישראל בהם ערבים ויהודים חיים זה לצד זה? אפילו בעיר שדרות, עיר בה אלפי טילים פלסטיניים פגעו בבתים אזרחיים, בתי ספר ושכונות מגורים, חיות עשרות משפחות ערביות בשלום לצד משפחות יהודיות, ובשכונות משותפות. משפחות ערביות אלה ברחו מעזה, ועברו להתגורר בשדרות- עובדה שחייבת לסקרן אנשים.
במכללת ספיר, מכללה ישראלית הסמוכה לעיר שדרות, שבה גם אני למדתי, לומדים לתואר אינספור סטודנטים ערביים. בכנסת יש חברים ערבים ישראליים, וכל ערבי ישראלי זכאי לאותם שירותי חינוך ובריאות להם זכאי יהודי ישראלי.
ומה בדבר העובדה ש- 120,000 האתיופיים אשר חיים בישראל זכאים לאותן הזכויות של שאר אזרחי ישראל? טוביה סוביט, בעל ואב אתיופי אשר מתגורר בשדרות, הלך אלפי קילומטרים בסודן ובמצריים על מנת לעלות למדינת ישראל. הוא הגיע למדינה היהודית מבחירה חופשית, וישראל היא המדינה היחידה בעולם אשר קיבלה בזרועות פתוחות אוכלוסייה אפריקאית שחורה.
קשה לראות את ה- “אפרטהייד הישראלי” שעליו הדרום אפריקאים ההומניסטיים והמוסלמים הצדקניים כל כך כועסים. במדינת ישראל לא קיימת הפרדה; כל אזרחיה זכאים לאותן זכויות האדם. מדוע אותם אנשים אינם משמיעים קול זעקה כשמדובר בהפרות זכויות אדם באיראן, עזה, סוריה, אפגניסטן, סין, ערב הסעודית, ומדינות המשתייכות למועצת האו”ם?
המציאות הישראלית והמציאות הדרום אפריקאית אינן ניתנות להשוואה. מאז ומעולם מאיימות על קיומה של המדינה היהודית בעיות ביטחוניות, כאשר גורמים אסלאמיים קיצוניים זורעים טרור באוכלוסייה הישראלית האזרחית, משום שזו מדינה יהודית ולא רפובליקה איסלאמית. לטרוריסטים הפלסטיניים אשר משגרים טילים לעבר שדרות לא אכפת אם העיר מלאה ביהודים, נוצרים, אתיופיים, רוסים, הודים, בורמזים או אזרחים ערבים מוסלמים. הם תוקפים את העיר מכיוון שהם מכירים בזכותם הבלעדית על כל שטחי מדינת ישראל מלפני 1948
נועם בדין הוא צלם עיתונות, מרצה, מנכ”ל ומייסד מרכז תקשורת חברתית שדרות (www.SderotMedia.org.il ). נועם עורך תדריכים וסיורים לגורמים ממשלתיים, דיפלומטים, עיתונות זרה וקבוצות סטודנטים מכל העולם.
